6 הרעות החולות בבריאות
סגן שר הבריאות יציג היום בישיבת הממשלה את הישגי משרדו ב־3.5 השנים האחרונות. רגע לפני טפיחת השכם העצמית, כלכליסט מגיש 6 נקודות למחשבה לשרי הממשלה לקראת הדיון היום על מצב מערכת הבריאות: מהמחסור העצום בתקציב סל הבריאות ועד ההזנחה בפריפריה
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן צילום: עומר מסינגר 1. לפני שלושה חודשים קבע בג"ץ כי התנהלות משרדי האוצר והבריאות עלולה "להוביל לפגיעה חמורה ורחבה יותר במבוטחי קופות החולים", וכי סל הבריאות, התקציב שמממן את הבריאות של כל אזרח בישראל, נשחק והולך. רק בעקבות הביקורת החריפה של בג"ץ, הבינו במשרד האוצר שדרושה תוספת תקציב. התחשיבים המתונים ביותר של בכירי מערכת הבריאות מדברים על מחסור של 2 מיליארד שקל בתקציב הנוכחי של סל הבריאות, מנהלי קופות החולים מדברים על 5 מיליארד שקל ומומחים בכלכלת בריאות מדברים על 10 מיליארד שקל. בזמן הזה, השיחות בין משרדי האוצר והבריאות הן סביב 200–300 מיליון שקל בלבד.
עוד שלושה חודשים המדינה צריכה להחזיר לבג"ץ תשובה שהיא אכן יישמה את פסיקתו. ליצמן ושטייניץ יכולים להבטיח לממשלה שבית המשפט העליון לא יקבע שוב כי הממשלה פוגעת בבריאות של אזרחיה?
2. באותו הקשר, צריך לומר מילה טובה. משרדי הבריאות והאוצר הסכימו להגדיל, בפעם הראשונה זה עשור, את מספר המיטות בבתי החולים ב־960. זה יפה, אף על פי שגם על פי משרד הבריאות עצמו, המחסור הוא של 4,000 מיטות. ישראל ממוקמת כיום באחד המקומות האחרונים מבין המדינות המפותחות במספר המיטות ל־1,000 איש (מקום 32 מבין 34 מדינות), עם 2 מיטות לעומת ממוצע של 3.6 ב־OECD. כולם מסכימים שישראל בדרך להיות מדינת עולם שלישי מבחינת הצפיפות והעומס בבתי החולים. לכך מצטרף גם דו"ח של מבקר המדינה שרומז כי חולים מתים רק בגלל עומס במחלקות הפנימיות. אילו דרכי פעולה מציעים ליצמן ושטייניץ כדי למנוע את המשך המצב העגום הזה?
3. סגן השר ליצמן אמר בראיון ל"כלכליסט" לפני חודשיים שהוא מתכנן לאפשר שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בפריפריה בסופי שבוע. על פניו זה נשמע כמו רעיון טוב כדי להזרים עוד כספים למערכת הציבורית, אבל עושה רושם שאין מדיניות סדורה וברורה איך מגדירים נכון את התפר שבין המערכת הפרטית לזו הציבורית, כך שהנגישות לשירותי רפואה והאיכות שלהם לא תבדיל בין עשירים לעניים. בינתיים, אפשר לקרוא בעיתונים עוד ועוד התבטאויות של ראשי המשרד והמערכת, וגם של אחרים, נגד המערכת הפרטית, על כך שהיא לוקחת רופאים טובים משיבא לאסותא, שהיא מעלה מחירים וכדומה. למה ליצמן ושטייניץ לא יושבים ועושים סדר בתחום זה אחת ולתמיד?
4. כמעט שכחנו את משבר כוח האדם, בעיקר של אחיות. אף אחת לא רוצה להיות אחות, וכאן מדובר במשבר חמור הרבה יותר מזה של הרופאים, שבולט יותר רק מטעמי רייטינג. בישראל יש 4.5 אחיות ל־1,000 איש לעומת תשע אחיות בממוצע ב־OECD. השכר רע, העבודה קשה וחולים משלמים את המחיר. איך הופכים את התמונה ומגדילים את מספר האחיות?
5. השר שטייניץ ואנשי משרדו חוזרים ואומרים שהסיבה העיקרית להתנגדות לרפורמה שתחיל ביטוח סיעוד ציבורי על כל אזרחי ישראל היא כסף. שטייניץ לא מוכן להעלות ב־0.5% את דמי הבריאות, מתוך התנגדות עקרונית להעלאת המסים. זה היה לפני שביקש מהממשלה לאשר לפתע את העלאת המע"מ, מס החברות ומס ההכנסה. אזרחי ישראל רצים לעשות ביטוחים סיעודיים פרטיים יקרים כי הם יודעים, ובצדק, שהמדינה לא תוכל לדאוג להם כשיהיו זקוקים לכך. דווקא מנקודת המבט של האוצר מדובר ברפורמה הכי הגיונית שיש. זה לקחת שירות חשוב מאין כמוהו, שההוצאה עליו גדלה והולכת וגורמת לאינפלציה של מחירים, ולעגן אותו במקום אחד ברור ומאוד יעיל. למה שטייניץ מתנגד למהלך?
6. העומס בבתי החולים מזכיר בעיה אחרת, זו של הפריפריה. חולים בפריפריה נוסעים לאיכילוב, שיבא או בילינסון במרכז הארץ כדי לקבל טיפול איכותי. אולי הם עושים את זה כי הם יודעים שתושב הפריפריה חי שמונה שנים פחות מתושב המרכז, לפי דו"ח של משרד הבריאות. זה לא רק כי אין שם מספיק מכשירים רפואיים, אלא ביטוי מצטבר של כלל הפערים החברתיים־כלכליים ולא רק של הפערים בשירותי הבריאות, אבל כאשר שאר המשרדים מסתפקים באמירות, משרד הבריאות יכול לקחת על עצמו ליזום תוכנית ממשלתית לצמצום פערים בין מרכז לפריפריה, כזו שתציל חיים. למה שליצמן לא יוביל מהלך כזה?
