הפרמטרים למדידת ההשקעה בעובדים

בתהליך שארך יותר משנה נבנה המדד החברתי של "כלכליסט" ופרופ' וינטר שלב אחר שלב. כך הבנו שחברה שלא רוצה שהציבור יידע ששיעור גבוה מעובדיה משתכר שכר מינימום, תמצא את הדרך להסתיר זאת. הדבר נכון גם לגבי חברות שמשלמות את מרבית מסיהן בחו"ל, לגבי היקף תביעות של עובדים את החברה

מיקי פלד 06:5027.12.12

אצל מי פערי השכר הנמוכים ביותר בין הבכירים לשאר עובדי החברה?

איזה איש עסקים מגדיל את הפערים בחברה שלו בכך שהוא משלם למנהליו הבכירים משכורות דמיוניות שמנותקות לחלוטין מהשכר של יתר עובדי החברה? פרמטר פערי השכר בודק בדיוק את השאלה הזו, והתוצאות מפתיעות לעתים. כך, למשל, דווקא ברשת הבגדים גולף שהיתה ב־2011 בשליטת נוחי דנקנר פערי השכר עומדים על פי 38 בין שכר המנכ"לית לבין ממוצע השכר של יתר העובדים. השכר הממוצע של חמשת המנהלים הבכירים בחברה גדול פי 17 מהשכר הממוצע של יתר העובדים.

דודי ויסמן, בעלי השליטה ברשת השיווק מגה, רשת תחנות הדלק דור אלון וחברות נוספות, מדורג במקום הראשון בפרמטר זה, כלומר פערי השכר בחברות שבשליטתו נמוכים ביחס לאחרות, בעיקר בגלל פערי השכר הנמוכים ברשת דור אלון. עלות השכר הממוצעת של כל אחד מכ־2,500 העובדים בדור אלון היא כ־7,000 שקל בחודש. עלות השכר הממוצעת של כל אחד מחמשת המנהלים הבכירים בחברה עמדה ב־2011 על 117 אלף שקל לחודש, "רק" פי 16.7. כאמור, הכל יחסי.

דודי ויסמן צילום: אייל יצהר

למקום השני בדירוג מתברגים בני הזוג יהודית ויהודה ברוניצקי, הבעלים של אורמת. במקום השלישי מתברג, אולי במפתיע, מוזי ורטהיים, השותף בשליטה בחברות הנדל"ן הציבוריות אלוני חץ ואמות ושותף גם בבנק מזרחי־טפחות. אמנם מדובר רק בכמה עשרות עובדים, 38 עובדים בסך הכל באמות וכ־60 עובדים באלוני חץ, שרובם עובדי מטה ואנשי מקצוע, אבל טייקוני נדל"ן אחרים מראים שהם יודעים להעניק למנהליהם הבכירים משכורות עתק כשהם רוצים. ורטהיים דווקא בחר שלא, ופערי השכר בחברות הללו עומדים על פי שישה ופי שלושה בהתאמה. עם זאת, אין אפשרות לדעת מה פערי השכר בחברות הפרטיות שמחזיק ורטהיים - קוקה־קולה למשל.

מי באמת מייצר מקומות עבודה חדשים?

מלבד הדירוג הכללי, שמאפשר לראות ברגע מי מאנשי העסקים החזקים במשק באמת תורם ולא רק לעצמו, לב לבו של מדד "הטובים למשק" פותח צוהר לראשונה אל התמונה הרחבה באמת, אל הפרטים הקטנים שמרכיבים את מערכות היחסים של האנשים עם הכסף לבין החברה הישראלית. מי מהם מייצר את מרב מקומות העבודה, מי משלם כאן הכי הרבה מסים, מי מתייחס כיאות לעובדיו, ומי מחלק משכורות נדיבות מדי למנהליו הבכירים.

המעבר לרזולוציה גבוהה יותר של פרמטרים ספציפיים במדד של "כלכליסט" ופרופ' וינטר מגלה את האמת הלא נעימה במיוחד - מרבית אנשי העסקים שדורגו נמצאים בספקטרום שבין "לא נורא במיוחד" לבין "דרוש שיפור מיידי". עם זאת, בחלק מהפרמטרים ניתן למצוא הבלחות נקודתיות, אנשי עסקים שפתאום מפתיעים לטובה. ההבלחות הללו מעידות שאפשר לעשות גם עסקים טובים. השלב הבא יהיה להפוך את ההבלחות הללו לנורמות רחבות, שמציבות דוגמא אישית וסוחפות אחריהן בעלי עסקים נוספים.

רמי לוי צילום: טלי מאייר

אצל מי בחברה משלמים רק את שכר המינימום?

שכר המינימום, לטוב ולרע, הוא עובדה מוגמרת. אחרי העדכון האחרון שלו בחודש אוקטובר הוא עומד על 4,300 שקל בחודש. זהו. ישנם ענפים וסוגי עבודות שהציבור יכול להבין מדוע ראוי לשלם לעובדים בהם שכר מינימום בלבד. למשל, בעבודות סטודנטיאליות או משום שהן עבודות זמניות.

אבל בחברות שאופי המשרות שלהן אינו כזה בצורה רחבה, קיום של שכבה גדולה של עובדים בשכר מינימום הוא עניין שנוי במחלוקת מבחינה ציבורית. קל וחומר כאשר דו"ח העוני של הביטוח הלאומי מעיד ששכר המינימום אין די בו עבור משפחה עם ילדים כדי להחזיק את המשפחה מעל לקו העוני.

ובכל זאת, ישנם ענפים שבהם הנורמה העסקית היא לשלם לעובדים הזוטרים ביותר כמה שפחות, כלומר את שכר המינימום בלבד. אחרי הכל, מדובר בעובדים החלשים ביותר במשק שאין להם שום יכולת מיקוח מול המעסיק שלהם, ויכולת ההחלפה שלהם בעובד אחר היא לעתים מיידית ממש, בעיקר אם הם עובדי קבלן. כך זה עובד, למשל, בקרב קמעונאיות האופנה וחברת הדלק. וגם בענפים אלה, ישנם בעלי שליטה שנצמדים לנורמה ויש כאלה שאצלם השיעור גבוה במיוחד.

מי מעסיק הכי הרבה עובדי כוח אדם?

התופעה שקרויה עובדי כוח אדם (או בשמם המוכר יותר, עובדי קבלן) מאששת את הקלישאה שבמדינת ישראל אין דבר יותר קבוע ממה שהוא זמני. מזמן כבר אין מדובר בעובדים שבסך הכל מחליפים עובד שנמצא בחופשת מחלה ארוכה או עובדת שיצאה לחופשת לידה. גם אין מדובר בעובדי הקבלן הגלויים ביותר לעין - אלה שלובשים מדים, דוגמת עובדי השמירה או עובדי הניקיון - אלא בעובדים המועסקים כתף אל כתף לצד עובדים מן המניין, עובדים שעושים פעמים רבות את אותה עבודה, רק שלהם אין הביטחון התעסוקתי המינימלי שיש לאותם עובדים רגילים שעובדים לצדם. הביטחון התעסוקתי של עובדי הקבלן, אם הוא בכלל קיים, יכול להרחיק רק עד תשעה חודשים. אחר כך דינו אחד - פיטורים בחסות החוק.

איש עסקים שבוחר להעסיק שיעור ניכר מעובדיו דרך חברות קבלן יכול לקבל עובדים ממושמעים, מאימת חרב הפיטורים, שעולים לו פחות, הואיל וזכויות סוציאליות כמו פיצויי פיטורים, דמי הבראה, ימי חופשה וזכויות אחרות הן רק פונקציה של ותק. איש עסקים שיבחר לסטות מהנורמה הזו, הוצאות השכר שלו יהיו כמובן גבוהות יותר, אך הוא יתרום לא מעט לביטחונן הכלכלי של משפחות רבות בישראל.

איש העסקים שהגיע למקום הראשון בפרמטר זה, מהצד השלילי של הדירוג, הוא רמי לוי, שכ־11% מעובדי הרשת שלו (בשנת 2011) היו עובדי כוח אדם.