הטובים למשק
משנים את התמריצים: הכוח עובר לציבור
אנחנו אלה שמורידים את הכובע בפני גבירי העיירה בכל הזדמנות, מציצים בשקיקה בכל דירוג של עשירי ישראל ונותנים לטייקונים את התמריץ לרדוף בכל דרך אחר עוד כסף שיביא תהילה. הגיע הזמן לגרום להם להסתכל ולחשוב גם עלינו
בראיון שהעניק וורן באפט בשנת 1988 הוא הסביר את גישתו לכסף. לשיטתו, הכסף אינו אלא אוסף של "זכויות תצרוכת" שהחברה מעניקה לפרט, אך זה אינו חייב לממשן. אילו רציתי, כך באפט, יכולתי באמצעות זכויות אלו להעסיק 10,000 אמנים שיקדישו את כל זמנם אך ורק לציור הפורטרטים שלי יום־יום עד יומי האחרון, אך זאת איני עושה. באפט הוסיף שהצרכים החומריים שלו נמוכים ללא שיעור ביחס לזכויות התצרוכת שלו, והוא מעדיף להשיב זכויות אלו חזרה לחברה שהעניקה לו אותן.
לכתבות נוספות בנושא "הטובים למשק"
משמעות הקפיטליזם אינה להיות כמה שיותר עשיר
גם תואר האיש העשיר ביותר בעולם לא עניין את באפט כל כך. למעשה, ב־2009 הוא איבד את התואר לטובת ביל גייטס לאחר שהעביר מיליארדי דולרים למטרות צדקה, ובהם סכומי עתק לקרן הצדקה של גייטס עצמו, כדי לרדת למקום השני בדירוג העושר. למרות זאת, אין לטעות - באפט אינו אדיש לתהילה האופפת את דמותו. למעשה, גישתו זו לעושר הנה מרכיב חשוב בתהילה שלה הוא זוכה בחברה האמריקאית.
מה קורה כשהציבור מעלים עין
גם בעלי השליטה הגדולים בישראל אינם זקוקים לכל זכויות התצרוכת שהעניקה להם החברה. אפילו תצרוכת ראוותנית וולגרית תותיר אותם עם מרבית הונם בידם. אז מדוע הם קופצים את ידיהם? מדוע הם תורמים כל כך מעט לחברה שאפשרה להם לצבור הון עתק זה? מדוע הם מוכנים להתעלל בלקוחותיהם, בעובדיהם ובמשקיעים שלהם רק עבור רווח נוסף? הסיבה היחידה שאני מוצא לכך היא שהציבור הישראלי נתן להם במשך עשרות השנים האחרונות תמריץ אדיר לנהוג כך.
לא קל להודות בכך, אבל האמת היא שהאשמה בחזירות התאגידית אינה של ממשלות ישראל ואף אינה אשמתם של התאגידים עצמם ושל אלו השולטים בהם. האשמה היא בעיקר בנו, קורבנותיה החזירות התאגידית. אנו היינו אלו שקראו בשקיקה מעל דפי העיתון מי קנה מה ובכמה, ובאיזה מחיר מכר לאחר שנה. אנו, שהתמכרנו לדירוגים העונתיים של עשירי ישראל על פי הונם. אנו, שהורדנו את הכובע בהערצה בכל פעם שדווח על עסקת נדל"ן ערמומית או על הימור על מטבע חוץ שהקנה לבעל הון זה או אחר רווח אדיר בזמן קצר, אפילו אם רווח זה היה תוצאה של יד הגורל ולא של היגיון כלכלי עמוק.
כשאיש עסקים צובר הון שהוא הרבה מעבר ליכולת הצריכה שלו, הכסף חדל להיות המטרה והופך לאמצעי. המטרה היא התהילה, היוקרה וההכרה. בשוק זה אנו, הציבור הישראלי, המוכרים - ובעלי ההון הם הקונים. אנו אלו שמספקים לבעלי ההון את התהילה וההכרה הציבורית, והם אלה שזקוקים לה כסם חיים, שכן בלעדיה אין להם חיים. באופן אירוני, במשך עשרות שנים סיפקנו את הסחורה הזו לבעלי ההון בזיל הזול, לעתים אפילו בחינם, ובמקרים מסוימים במקום לקבל עליה תמורה - שילמנו עליה בעצמנו. לא עוד. מערכת "כלכליסט" נטלה על עצמה לערוך מחירון חדש להכרה הציבורית כלפי אלו שהשפעתם על חיינו הנה כה עמוקה ורחבה.
הטייקון החברתי מול הטייקון החרפתי
היום, כשחברות רבות מגיעות למילימטר מקו העבריינות התאגידית בהתנהלות עם הציבור, במתן אינפורמציה שקרית, במניפולציות שיווקיות ובהתנערות מחובות למשקיעים, אפשר לעצור אותן הרבה לפני. אפשר לחשוף כל נים בעשייה העסקית שלהן ולפרוט אותו לזכות ולחובה, לבחון את החברות ואת בעלי השליטה ביחסם אלינו, אל הציבור הישראלי כקולקטיב ואל הישראלים כפרטים.
נתחיל בקולקטיב: בעל שליטה שיתרום יותר מהונו בפילנתרופיה לטובת החברה הישראלית יקבל ציון גבוה יותר. בעל שליטה שפעילותו העסקית מייצרת תשתיות חברתיות לאזרחי המדינה - גם הציון שלו ינוע כלפי מעלה. טייקון נדל"ן שהונו מופק מקנייה וממכירה של קרקעות ברומניה אינו שקול לחברו שהפעילות העסקית שלו מייצרת בתי ספר ובתי חולים בקריית שמונה ובערד. בעל שליטה שמפיק את רווחיו בישראל אך משלם את מסיו בחו"ל, באמצעות תרגיל חשבונאי חוקי, אינו שקול למי שמרוויח את הונו בחו"ל ומשלם את מסיו בישראל.
נבחן את בעלי השליטה גם ביחסם אלינו כפרטים: ככאלה, אנו מקיימים אינטראקציה עם החברות בשלושה מישורים: כצרכנים, כעובדים וכמשקיעים. בכל אחד ממישורים אלו אנו נתונים לחסדיהן של החברות הגדולות במשק.
עבור כל אחד מהמישורים הללו הרכבנו מדדים לרמת ההוגנות (או הנבזות) של כל אחת מהחברות, וקיבצנו אותם לבסוף לכלל ציון אחד עבור כל בעל שליטה. לאחר ששקללנו את כל הציונים שקיבל כל בעל שליטה, דירגנו אותם בדירוג סופי שבראשו עומד "הטייקון החברתי" ובתחתיתו מדשדש "הטייקון החרפתי".
אנו מקווים שבעלי השליטה יישאו את הדירוג החברתי בכל פינה - מי בגאון על דירוג גבוה ומי כחטוטרת על דירוג נמוך, משהו כמו תואר כבוד או כינוי גנאי. במקום "כבודו פלוני" או "ימ"ש אלמוני", זה יהיה "מקום שני פלוני" או "מקום 20 אלמוני".
הדירוג שיצרנו מבוסס על נתונים אובייקטיביים, לא על תחושות בטן ולא על שמועות או משאלי פופולריות. השיטה המתודולוגית לבניית הדירוג, איסוף הנתונים וניתוחם הנם פרי עבודה של חודשים רבים שנעשתה על ידי קבוצת אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מתחום העיתונות, המימון והאקדמיה. למרות בעיות רבות בדרך, הגענו לכלל דירוג איכותי ואמין.
נשוב ונבדוק את הפרופיל החברתי של בעלי השליטה שנה אחר שנה, ונבחן אותם לא רק על פי המקום שבו הם נמצאים באותה שנה אלא גם על פי רמת השיפור ביחס לשנה הקודמת.
לא מן הנמנע שחברות שישפרו משמעותית את הפרופיל החברתי שלהן יהפכו אטרקטיביות יותר גם עבור הצרכן הישראלי וגם עבור המשקיע הישראלי. אנו רואים בעבודה זו יריית פתיחה ולא הורדת מסך, ונשמח אם גופים נוספים יחברו אלינו בעשייה דומה.
הכותב הוא פרופסור, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית
