הנשמה העשירית של זיסר

לכאורה, בצדק. הנה לכם בעל שליטה שמזהה ברגע הנכון ומבעוד מועד את המצוקה שאליה הגיעה החברה שלו, מוותר על השליטה ומוסר אותה לידי מחזיקי האג"ח — בעלי החוב העצום של אלביט הדמיה, שעומד על 2.3 מיליארד שקל לבעלי האג"ח לבדם.

זה המתווה הקלאסי, האולטימטיבי, יגידו לך. הערך המוסף של זיסר כיזם ברור ומקובל על כולם, ולכן הוא ייוותר עם אחזקת מיעוט וימשיך לנהל את החברה, שתהיה בריאה יותר ותצעד לקראת מימוש יעדיה.

מוטי זיסר, בעל השליטה באלביט הדמיה צילום: שוגר דייויד

אבל אז מתחילים לעלות סימני השאלה. קודם כל השתיקה של שתי הקרנות הזרות שמחזיקות בחלק לא מבוטל של אג"ח אלביט הדמיה, יורק ו־DK פרטנרס. ושנית, אם אכן מתנהלים מגעים מול הקרנות - האם זו הדרך הנכונה? מבחינת זיסר והקרנות, אולי כן. אבל מי אומר ששתי הקרנות עושות את המאמץ המרבי למיקסום התמורה למחזיקים? הרי באופן פורמלי הן אינן מוכנות לשבת בנציגות, בשונה מהנעשה בנציגות באי.די.בי למשל.

בקרנות אולי טוענים כי לזיסר כיזם יש ערך מוסף על פני נוחי דנקנר, אבל לא בטוח שכך צריכים להתנהל מגעים להסדר. וזה בלי להזכיר את סימני השאלה על ההתנהלות השערורייתית של מוסדיים ישראלים כמו כלל, אי.בי.אי ופסגות, שמחזיקים באג"ח של אלביט הדמיה וגם הם אינם מוכנים לשבת בנציגות. חלקם טוען לניגוד עניינים בשל האחזקה באג"ח של החברה־הבת פלאזה סנטרס, אבל אנחנו עוד זוכרים את פסגות שישבה בנציגות אי.די.בי פתוח ואי.די.בי אחזקות, לפני שפרשה בכעס מנציגות אחזקות.

ולסיום - זיסר. כמה דיברו על תשע הנשמות של האיש. פעמיים התעמת עם הפועלים, כשבשנה האחרונה, עד לחתימת ההסדר עם הבנק, היה זה גם עימות עם פן אישי. בינו לבין ציון קינן ושמעון גל קיים חוסר אמון מוחלט שנרגע מעט, אבל עתה יגבר, ומכאן אין כנראה דרך חזרה. זיסר עוד עלול להתחרט על כך שלא הכניס את הבנק לתמונה מבעוד מועד.

לחלופין יכול זיסר לקחת את אלביט הדמיה להקפאת הליכים. זה יעכב מעט את הפועלים, אבל קשה להאמין שהפעם ינחת זיסר שוב על הרגליים.