האם נתניהו ילמד לשחרר?
שיבוצו של לפיד בתפקיד שר האוצר, האיש הרע, ועוד בתקופה של גזירות תקציביות, עלול לעלות ללפיד בעתידו הפוליטי. נתניהו למד זאת על בשרו היטב בבחירות 2006
יכולותיו הכלכליות והניהוליות של יאיר לפיד הן לא הנעלמים היחידים במינויו לשר האוצר. נעלם גדול נוסף ולא פחות חשוב הוא מידת יכולתו של נתניהו לשחרר - לתת למישהו אחר להיות שר האוצר באמת, שיתווה מדיניות כלכלית ויישם אותה.
בתחום הזה נתניהו לא ממש הצטיין בארבע השנים האחרונות. פעם אחר פעם אצה לנתניהו הדרך להראות לציבור ולשר האוצר שלו מי באמת מחזיק במושכות המדיניות הכלכלית. זה התחיל ממש בהתחלה: עם היוודע מינויו של יובל שטייניץ הזדרז נתניהו לשחרר הודעה לעיתונות שלפיה שטייניץ יהיה שר האוצר, אבל הוא - נתניהו - יהיה שר־על לאסטרטגיה כלכלית.
משם היתה הדרך להשפלת שר האוצר ולהחלשת משרד האוצר כולו קצרה. נתניהו כינס במשרדו מסיבות עיתונאים כלכליות בזו אחר זו, הציג תוכניות כלכליות והגיב לקולות הציבור כשחש צורך. שר האוצר תמיד היה כינור שני. יתרה מכך, לא אחת פעל נתניהו ממש מעל ראשו של שטייניץ. כך זה היה בהחלטה להותיר על כנו את המע"מ על הפירות והירקות, כך זה היה בהודעות החפוזות על הפחתת המס על הדלק רגע לפני פתיחת מהדורות החדשות בטלוויזיה, ואפילו בהפחתת המע"מ ב־2010.
כשהאוצר חלש, הפקידים מתקרנפים
את המחיר העקיף שילם משרד האוצר. יש בזה אולי צדק פואטי לעניים לנוכח העובדה שמשרד האוצר נהנה מכוח בלתי פרופורציונלי אל מול משרדי הממשלה האחרים מאז 1985 לפחות. ובכל זאת, החלשתו בקדנציה האחרונה לא נעשתה תוך חיזוק משרדי הממשלה האחרים, למעט משרד ראש הממשלה. וכשהאוצר חלש, אנשים מוכשרים לא רוצים לכהן בתפקידים בכירים, והפקידים שישנם מתקרנפים אל מול הדרג הפוליטי ומראים לו רק את המספרים שהוא רוצה לראות. במצב כזה ההוצאות התקציביות יוצאות משליטה, המינויים הפוליטיים חוגגים הרחק מהעין, ומי שכבר מתריע מוצא את עצמו על סף הדחה.
לפיד לא חייב את הקריירה לנתניהו
לפיד אינו שטייניץ. הוא לא חב לנתניהו את הקריירה הפוליטית שלו, הוא לא תלוי בו, והוא לא ייתן לו לנהל מעל ראשו את משרד האוצר. למעשה, בין השניים יש יריבות סמויה־גלויה. לפיד הרי הודיע אל מול המצלמות רגע לאחר הבחירות כי הוא מניח שיזכה בבחירות הבאות בראשות הממשלה. כל מה שיקרה בשנים הקרובות בין השניים האלה יהיה בצל האמירה הזאת. על כן החשדנות של נתניהו כלפי לפיד כמעט מובנת מאליה.
נתניהו חושש מהתסריט הזה. לכן שיבוצו של לפיד בתפקיד שר האוצר, האיש הרע, ועוד בתקופה של גזירות תקציביות, עלול לעלות ללפיד בעתידו הפוליטי. נתניהו למד זאת על בשרו היטב בבחירות 2006. לשם כך כל שעליו לעשות הוא לשחרר, לתת ללפיד לקחת עליו את כל האשמה הציבורית ולראות אותו מתרסק.
היריבות הפוליטית בין השניים עלולה להגיע עד מהרה לכיפופי ידיים ולתקיעת מקלות בגלגלים בניסיון להפיל אשמה זה על זה או לגנוב קרדיט זה מזה. אלה לא שרון ונתניהו - שרון העניק גב לנתניהו משום שלא היה מאוים פוליטית על ידו. כאן הסיפור שונה.
אבל לפיד אינו פראייר. אם נתניהו ייתן לו חופש פעולה, הוא יוכל להניע שינויים מהותיים בכלכלה הישראלית, למשל בתחום החינוך או בתחום התעסוקה, ולמנף אותם בהמשך אל מול האלקטורט הטבעי שלו - המעמד הבינוני־גבוה. העניים הרי ממילא לא יצביעו לו.
