ילל ילל בין חדרה לגדרה

אורי אריאל מזכיר קצת את הבלש המבולבל, המתחזה לטמבל קולומבו. אבל אל תיתנו להופעה המרושלת שלו להטעות אתכם - טמבל הוא לא. כשמונה לשר השיכון והבינוי בשבוע שעבר, הודיע שהוא צריך בזמן הקרוב "ללמוד את הנושא". מצחיק מאוד - אין אחד מעובדי המשרד שיכול ללמד אותו משהו. לאריאל אולי אין השכלה פורמלית, אבל הוא פרופסור לפוליטיקה שימושית של נדל"ן ארץ ישראלי. הוא למד מהטובים ביותר. אריאל שרון היה החונך שלו. 

דבריו בהופעה הפומבית הראשונה שלו כשר השיכון והבינוי, בוועידת הנדל"ן 2013 של "כלכליסט", לא יכולים, אם כך, להיתפס כפליטת פה של טירון פוליטי שהוצנח מגבעות יהודה ושומרון לממשלה. זו היתה הכותרת שלו: "לא כל אחד יוכל לבחור לגור בין חדרה לגדרה. מי שיש לו כסף, שיקנה דירה איפה שהוא רוצה. אבל מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו". בחירת המילים לא יכולה להותיר מקום לספק. זו אמונתו של השר. זו הצהרת הכוונות שלו לשנים הבאות. לנו נותרה זכות היללה.

איור: יונתן וקסמן

אריאל הקדיש את כל חייו לגבעות, הרחק מרצועת החוף בין חדרה לגדרה. הוא מראשוני המתנחלים באזור חאן אל חמרה, חי שם בגפו כמה חודשים, עוד לפני שהפך לכפר אדומים. הוא היה מנכ"ל תנועת אמנה, מזכ"ל מועצת יש"ע וראש המועצה הראשון של בית אל. כשאריק שרון בגד בחבריו לדרך עם תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, אריאל עבר להתגורר זמן מה בכפר דרום, כדי להילחם במזימה של ראש הממשלה. אם נאמר על אריאל שהוא מתנחל בכל רמ"ח אבריו, מתנחל לתפארת, הוא יקבל את זה כמחמאה.

מה הסיכוי שהוא יבין באמת ובתמים את עולמם של הישראלים החיים בין חדרה וגדרה? האם יש תקווה שהוא יתייחס לשאיפה של זוגות צעירים לקנות דירה במקום שבו הם גדלו כאל חלום לגיטימי? אריאל העניק לתהייה הזו תשובה מוחצת. הוא מציע לישראלים האלה להפסיק ליילל. בארץ ישראל הגדולה של השר אריאל יש מקום לכולם. למה להצטופף דווקא ברצועת החוף?

המינוי של אריאל הוא קאמבק של פוליטיקת הקדם־מחאה. מחיקון של הפגנות הזעם בכיכרות של קיץ 2011. סתיו שפיר ואיציק שמולי הם עכשיו חברי כנסת, אבל מספסלי האופוזיציה הם יוכלו לכל היותר להשקיף בתסכול על אריאל עושה כמיטב יכולתו לקדם את האג'נדה שלו. אריאל אטיאס היה שר השיכון והבינוי של החרדים. גם אורי אריאל לא נבחר כדי למצוא פתרון לחברים של שפיר ושמולי. הוא מעדיף את נוער הגבעות על הנוער של שדרות רוטשילד.

לפי שנתיים, בוועידת הנדל"ן 2011 של "כלכליסט", שנערכה כחודשיים לפני פרוץ המחאה, ניסיתי לדבר על האנשים החיים בין חדרה לגדרה. כבר אז פוליטיקאים פופוליסטים שלחו את הזוגות הצעירים מהמרכז לפריפריה. גם אז הם טענו שהצעירים מהמרכז, שמתעקשים למצוא דירה דווקא במרכז, הם "מפונקים". זו היתה טענה מטופשת, שנותרה טענה מטופשת.  

אורי אריאל בוועידת הנדל"ן של "כלכליסט" צילום: נמרוד גליקמן

זה לא פינוק לחלום על בית במקום שבו גדלת. זה לא פינוק לגור באזור שבו אתה עובד למחייתך. בטח כשהפריפריה לא מציעה תעסוקה בתחומים רבים ומגוונים, וכשתשתיות התחבורה המובטחות כבר עשרות שנים עדיין לא מקרבות את הפריפריה למרכז. יש כבישים טובים מההתנחלויות למרכז הארץ, אבל לא כולם רוצים לגור בשטחים שמעבר לקו הירוק, לאכזבתו של השר. ואגב, המתנחלים משמיעים לא פעם את הטיעון שהם חייבים להרחיב התנחלויות כדי לבנות בתים לילדיהם. אולי את הטיעון הזה יכול אריאל להבין.

ההשתוללות של מחירי הדיור באזורים הנחשקים במרכז הפכה את הרעיון הגרנדיוזי הזה - שזוגות צעירים יגורו במרחק סביר מההורים שלהם וממרכזי התעסוקה - למשימה בלתי אפשרית. זה היה נכון ב־2011. זה נכון עוד יותר ב־2013.

בממשלה הקודמת, למעמד הביניים לא היה שר ולא היתה מפלגה. המחאה הביאה לכנסת כוחות רעננים, שהבטיחו לדאוג למעמד השוקע. חלקם מכהנים בממשלה החדשה. אבל למרבה הצער, למשרד שנועד לפתור את בעיית הדיור - המצוקה הקשה ביותר של מעמד הביניים - מונה שר מנוכר ואדיש שהתובנות שלו הן מהגבעות, לא מגבעתיים.

אם אורי אריאל רוצה להיות ממלכתי, "שר השיכון והבינוי של כל ישראל", כפי שהבטיח עם מינויו, כדאי לו להקדיש את זמנו לביקורים תכופים דווקא במקומות שבהם לא הרבה לסייר רוב חייו. ראשון לציון. הרצליה. רמת אביב גימל! בין חדרה לגדרה חיים מיליוני ישראלים, פי כמה וכמה ממספר המתנחלים. אולי הגיע הזמן שהשר מכפר אדומים, עם כל הכבוד לכפר, יכיר גם את השבט הגדול והמוזר הזה, של אנשים שמעדיפים לחיות כאן, ורוצים שגם הילדים שלהם יחיו כאן.