"אסור לשנות כללים רק כי מישהו מרוויח"

"איני מכיר את עידן עופר, אבל אני מכיר את האהבה הגדולה לרכילות ומרגיש לא נוח עמה", אומר עו"ד אלקס הרטמן כשהוא נשאל לדעתו על כוונת הטייקון לעקור לאנגליה. הרטמן משמש, יחד עם השופטת בדימוס טובה שטרסברג־כהן ועו"ד רם כספי, בורר במחלוקת התמלוגים בין מפעלי ים המלח למדינה. לפיכך הוא מנוע לדבר על כך, ולכן הוא מעדיף להתייחס רק עקרונית: "יש אומרים שלא ייתכן שאדם שעוזב ייהנה מהרווח שנוצר לו כתושב ישראל. אם רוצים למנוע מצב שאיש שעשה כסף בישראל ומעתיק את מקום המושב, הדומיסיל שלו – ניתן לפתור זאת בחוק שמחייב אותו לשלם מס גם אם לא מימש את נכסיו".

ולצד הפתרון המשפטי יש שאלה מוסרית־ציבורית. הרטמן יודע בדיוק הוא מה היה עושה. "אבי, ניצול שואה שהגיע ארצה חסר כל, עשה בתוך מספר שנים דוקטורט בביולוגיה. נסענו, כל המשפחה, לפוסט דוקטורט ל־MIT בבוסטון. אבי עבד אז במחיצת חתן פרס נובל סלבדור לוריה. לאחר שנתיים בארה"ב, הוא קיבל אינספור הצעות ללמד ולחקור במוסדות היוקרתיים ביותר. אבל הוא אמר 'אין מקום ליהודים חוץ ממדינת ישראל'. המשפט הזה מלווה אותי עד היום". לימים, עמד האב, פרופ' ישראל הרטמן בראש המכון הביולוגי. "על שני דברים אף פעם לא דיברו בבית", אומר הרטמן, "על השואה ועל העבודה".

עו"ד אלקס הרטמן. סולד מרכילות צילום: תומי הרפז

נחזור לרגע לעידן עופר. זה לא שהוא עשה את כספו בישראל, הוא עשה אותו ממשאביה של המדינה.

"אינני יודע אם זה המקרה. בכל מקרה, שאלת התמלוגים תיפתר בבוררות ואם לא, שהמחוקק יתערב".

כמו במקרה ועדת ששינסקי?

"בששינסקי הגדילו מיסוי ולא תמלוגים. ששינסקי ויסת בין אינטרסים שונים ובג"ץ אישר זאת".

"בקשות מיזוג מתקבלות כל הזמן"

הרטמן הוא ראש מחלקת ליטיגציה במשרד ש. הורוביץ שבכיריו לא מרבים להתראיין. המשרד נחשב מוביל, אך מבחינת הגודל יש גדולים יותר שחוצים את 200 עורכי הדין (גולדפרב זליגמן, מיתר, הרצוג פוקס נאמן). הרטמן: "אם היינו מגדירים גודל כיעד, היינו הכי גדולים כיוון שבקשות מיזוג מתקבלות אצלנו כל הזמן". הרטמן, נאמן לדיסקרטיות המאפיינת אותו, לא מפרט, אך נודע שנוהל מו"מ למיזוג עם קנטור אלחנני טל, שלבסוף התחבר ל'מיתר'.

הרטמן חתום על שכר הטרחה הגבוה ביותר אי פעם של כונסי נכסים בישראל – 34.5 מיליון שקל אותו גבה על כינוס ומכירת מניות בזק בעקבות תביעת החוב של הבנקים הגדולים שהלוו 670 מיליון דולר לגד זאבי. "בכל פעם שאתם כותבים על שיאני השכר בפירוקים וכינוסים, אני ראשון בטבלה", צוחק הרטמן, אבל מסביר למה אין שכר ראוי ומוצדק יותר, ואפילו קצת נמוך: "4.5 מיליארד שקל חולקו לנושים שקיבלו את כל כספם, גם החייב זאבי קיבל מאות מיליוני שקלים, שלושה שופטים שונים בבית המשפט המחוזי, בורנשטיין, דניה קרת וורדה אלשיך, אישרו את שכר הכונס לאורך שבע שנות עבודה ובמקרה זה אפילו מדובר בשכר נמוך מהקבוע בתקנות".

הרטמן מנצל את הדוגמה הזו כדי להתמודד עם הביקורת הקשה על השכר הגבוה: "כשנכנסתי לכינוס, אם הייתי מוכר את המניות בשנתיים הראשונות, כפי שאחרים אולי היו עושים, היה נשאר חור של מאות מיליוני דולרים. זאבי היה צריך לשלם ערבות אישית של 30 מיליון דולר והבנקים היו צריכים למחוק חובות. קיבלנו החלטות מקצועיות נכונות. חיכינו לסיומה של ההפרטה, כשבזק נרכשה חילקנו דיבידנדים ורק אז ואחרי הפחתת ההון הלכנו למכירה. זאבי התנגד, אבל השתכנע לבסוף. בחצי שנה מכרנו מניות בכמיליארד דולר".

על הלקוחות שלו מגן הרטמן לא רק בבית המשפט, אלא גם על שמם הטוב. הוא יוצא נגד העליהום הציבורי שמתגלגל מביקורת בתקשורת למחאה חברתית ומשם לחקיקה ורגולציה מכבידים. "אני נגד ההכללות. הופכים כל מי שהרוויח כסף ללא בסדר. יש הרבה בעלי שליטה ומנהלים הגונים שעשו כספם ביושר, ויש כאלה שהגדישו את הסאה ויצרו תגובת נגד. כל מקרה ונסיבותיו".

גם בתי המשפט מביעים שוב ושוב מורת רוח מהתנהגות בעלי השליטה – החל מקיפוח המיעוט וכלה בתספורות.

"יש מבחנים משפטיים מתי עשוי בעל שליטה או בעל תפקיד לשאת בחובות החברה. כשעושים הסדר חוב מצפים מהבעלים שיתרום. והוא יעשה זאת מכמה סיבות: משפטית, כיוון שיש לו אינטרס למנוע תביעות. עסקית, בגלל הסכנה באיבוד החברה וגם בגלל שבעתיד לא יקבל הלוואות אם לא יכניס יד לכיס ויחזיר. וגם הסיבה הערכית – אם נהנית, תחזיר כספים. ועניין נוסף: למה כישלון עסקי תמיד מזוהה עם רשלנות או התנהלות פסולה אחרת? ייתכנו גם כישלונות עסקיים שלא קשורים למינוף רשלני או פעולות פסולות".

ובכל זאת, מבית המשפט הכלכלי נושבת רוח חדשה שמחילה יתר הגינות ומחייבת בעלי שליטה גם כשפעלו כדין ולפי כל הנהלים.

"בפסק הדין של מכתשים אגן נקבע שרווח מסוים צריך להתחלק בין כל בעלי המניות. המשמעות אינה ערכית אלא משפטית. הקיפוח הוא חלק מהדין. אם מישהו צריך להחזיר כסף, מן הדין הוא צריך להחזיר ולא בגלל שיקולים ערכיים".

את נוחי דנקנר הוא לא מייצג, אבל מתרשם מכנות מאמציו להחזיר חובות מבלי לנטוש את הספינה השוקעת. הוא גם אינו סבור שמינוף היתר של הטייקונים עלול לגרור מטה בנק גדול. "הפיקוח על הבנקים בישראל מאוד הדוק, המערכת יציבה, יחסית למדינות אחרות המערכת הישראלית התמודדה בהצלחה עם משברים וראינו זאת במשבר 2008".

מצד שני הוא מזהיר מפני עודף חקיקה ורגולציה: "החמרת הרגולציה והקושי להתנהל ללא התערבות הופכים את השליטה בבנק בישראל לבלתי אטרקטיבית. בכלל, אפשר למנוע ולהגביל בעל שליטה ולהתערב בהחלטותיו, אבל יש לכך מחירים. צריך להיזהר משינוי כללי המשחק לאחר שהמשחק כבר שוחק. רק בגלל שמישהו הרוויח כסף. זו החזרת המשק אחורה שתמנע כניסת השקעות ותעודד יציאת עסקים. אם תבדוק מתי אנשים השקיעו יותר בישראל – זה היה כשהמדינה הלכה לקראת בעלי העסקים".

נגד המגמה הנפוצה לתקוף החלטת בורר

תיק גדול אחר שהסתיים בהצלחה הוא הסכסוך בין אקירוב להילטון. אקירוב הרחיק את הילטון מניהול מלונות שלו בירושלים. בבוררות אצל עו"ד ד"ר רלי לשם נקבע שאקירוב ישלם להילטון, הקליינט של הרטמן, 25 מיליון דולר. התשלום הושלם בסוף 2012, לא לפני שאקירוב תקף את פסק הבורר במחוזי ובעליון. "פסקי הדין האלה", מברך הרטמן, "חיזקו מאוד את מעמד מוסד הבוררות ודיכאו את המגמה הנפוצה לתקוף אותם בכל פעם שהתוצאה לא מוצאת חן בעיני המפסיד".

האם ניתן לומר שהסכסוכים הכלכליים הגדולים בישראל מתנהלים בבוררויות ולא בבתי המשפט?

"זה נכון, רבים מהסכסוכים המסחריים הגדולים הולכים לבוררויות. הסיבות הן יעילות, סודיות, והאפשרות לבחור בורר, אפילו שופט בית משפט עליון בדימוס. נכון שיש את שכר הבורר, אבל בשקלול כל ההיבטים, למרות השכר זה אפילו זול יותר".

וכשמדובר על שיקולי סודיות, "נהנה" הרטמן להדוף שאלות הנוגעות לקליינט אחר שלו, דורון עופר. סכסוך הירושה שלו עם אחותו ליאורה מתנהל בבית המשפט למשפחה. השופטת טובה סיון דחתה בקשה של התקשורת לבטל או לצמצם את צו איסור הפרסום. הרטמן מסרב להסגיר פרטים, אבל הסיפור שמתעלה לדרגת טלנובלה משפחתית קלאסית נחסך לעת הזו מהעין הציבורית. והרטמן, כבר אמרנו, סולד מרכילות.