בלעדי לכלכליסט
הממשלה דחתה את הדיון על יצוא הגז
הדיון הממשלתי במסקנות ועדת צמח ליצוא גז שתוכנן לשבועיים הקרובים צפוי להידחות על רקע המחאה הציבורית נגד היצוא. במשרד האוצר, במשרד האנרגיה והמים ובסביבת ראש הממשלה מתקשים לגייס את תמיכת השרים שתאפשר להביא את המסקנות להצבעה
- המאבק על יצוא הגז מגיע לשלב ההכרעה
- אסדות הגז משייטות בים של אינטרסים
- סילבן שלום הכריע: פרוטוקולי ועדת צמח יפורסמו בקרוב
גם ההשתהות של הממונה על הגבלים עסקיים פרופ' דיויד גילה בשאלת חוסר התחרותיות בשוק הגז מקשה על הממשלה לקבל החלטה (ראו הרחבה בהמשך).
למרות מורכבות הנושא, הציבור מגלה מעורבות גבוהה מאוד בקרב על הגז, ואף בקיאות מרשימה בפרטים הקטנים . בסביבה זו מובן למה לפוליטיקאים קשה לקבל החלטה שתשלול את טענות המוחים ותאמץ במלואן את המלצות הפקידים.
המעורבות הציבורית הזו, שיודעת להיות בו־זמנית קולנית מאוד וגם ידענית מאוד, לא היתה קיימת בישראל לפני כמה שנים, לפחות לא בהיקף כזה ולא לגבי נושאים מורכבים כל כך. מה שהוליד את המעורבות הציבורית החדשה הוא כמובן המחאה של קיץ 2011, ששינתה במידה ניכרת את התפיסה של חלקים גדולים ממעמד הביניים על מקומה של המדינה ביחס לציבור.
אבל התנאי הזה הוא רק הכרחי, ולא מספיק. בשביל לעורר מחאה ציבורית ערנית כל כך בנושא הגז היה צורך בתנאים נוספים. אלה היו העובדה שיש בסיפור הזה גיבור ראשי שהציבור יכול לשנוא - יצחק תשובה, בדמות הטייקון גוזל אוצרות המדינה - וכן מאבק על משאבי טבע שנתפסים בעיני הציבור, בצדק, כשייכים לציבור ולא לבעלי הון.
אז אחרי שהציבור למד לעמוד על שלו, להטיל ספק בתהליכים הממשלתיים ולשאול את נבחרי הציבור שלו שאלות, זה הזמן של נבחרי הציבור ללמוד אחריות מהי. להתייצב באומץ אל מול הציבור, לענות על השאלות, ולקבל החלטות. "כלכליסט" מציג את עיקרי השאלות הפתוחות שעולות מצד המחאה הציבורית ביחס למסקנות ועדת צמח.
אסדת קידוח של תמר צילום: אלבטרוס אם הבעלות על תמר ולווייתן לא היתה בידי אותם גופים, אולי היה אינטרס לתחרות. איפה הממונה על הגבלים עסקיים?
הממונה על הגבלים עסקיים, פרופ' דיויד גילה, ער לבעייתיות שבחוסר התחרות בין מאגר תמר למאגר לווייתן. נובל אנרג'י וקבוצת דלק הן בעלות האחזקות הגדולות במאגרי הגז שהתגלו ועל הרקע הזה הוא הכריז בספטמבר 2011, לפני כמעט שנתיים, על תהליך של שימוע לחברות הגז, שבסופו הוא יחליט מה עושים עם המצב הסבוך הזה. במאי 2012, לפני שנה, השימוע הסתיים, אולם בינתיים לא התקבלה כל החלטה.
בין האפשרויות שעומדות בידי גילה: להכריח את קבוצת דלק ונובל אנרג'י למכור את אחזקותיהן באחד המאגרים – תמר או לווייתן – וכך להכניס שחקנים חדשים לשוק ואולי אף תחרות. אפשרות אחרת היא להשאיר את מבנה הבעלות על כנו אבל לחייב את השותפות להתחרות זו בזו על לקוחות. כלומר, קבוצת דלק ונובל אנרג'י ימכרו בנפרד את הגז מאותו המאגר ללקוחות שונים, וכך יתחרו ביניהן על המחיר. בדיקה של ועדת צמח, שאף היא המליצה על האפשרות הזו, העלתה כי מקרים דומים שנוסו בעולם הסתיימו בסופו של דבר במחירי גז די דומים ובתחרות חלקית בלבד.
הכרזה על הסדר כובל או מתן צו מוסכם יחייבו מלחמה משפטית בין המדינה לבין קבוצת דלק ונובל אנרג'י, שאיש לא יודע כיצד תסתיים. ובכל מקרה, המדינה תאבד זמן יקר שבמהלכו מאגר לווייתן יישאר לא מפותח.
רגע, אין חובה לפתח מאגר גז תוך שלוש שנים מרגע שהוא מתגלה?
לא בדיוק. החוק קובע שתוך שלוש שנים מהגשת תוכנית פיתוח לממונה על הנפט היזם מוכרח לפתח את המאגר, או שהמדינה רשאית לקחת לו את הרישיון. בפועל, תוכנית הפיתוח מעולם לא הוגשה, ולכן שעון העצר שצריך לספור לאחור את שלוש השנים האלה עדיין לא הופעל. בעלי המאגר לא מגישים את התוכנית משום שהם ממתינים למסקנות ועדת צמח. פלונטר. אגב, בחודשים אלה מציינים שלוש שנים למציאת מאגר לווייתן.
למה ועדת צמח החליטה על השארת גז לשוק המקומי ל־25 שנה דווקא ולא 30 שנה או יותר?
ככל הידוע, הקביעה הזאת היא שרירותית. למעשה, יש לה קשר למושג בסיסי מתורת המימון שנקרא ריבית ההיוון. היוון הוא הפיכת העתיד להווה, ובמקרה הספציפי הזה, ניסיון לחשב כמה שוות בהווה ההכנסות העתידיות מהגז – הן ההכנסות של בעלי ההון ממכירת הגז והן ההכנסות של המדינה מהמסים שהיא גובה על הרווחים של בעלי ההון.
ובשורה התחתונה, משום שהעתיד הרחוק הוא פשוט נורא רחוק, הרי שבשלב מסוים ההכנסות בעתיד הנורא רחוק שוות בהווה בערך כלום. אפס. ככה עובד הסיפור הזה.
בשביל לבצע את ההיוון, צריך להשתמש בריבית מסוימת. הריבית מבטאת את מידת הסיכון שבהשקעה שנדרשת לפיתוח מאגרי הגז וחתימה על חוזים למכירת הגז. ומבלי להיכנס לחישוב עצמו, מהחישובים שערכה ועדת צמח ומהריביות שהיא השתמשה בהן עולה שהנקודה שבה הערך הנוכחי, בהווה, של ההכנסות העתידיות מתאפס, היא אחרי 25 שנה. כלומר, על פי תורת המימון, ההכנסות אחרי 25 שנה של מכירת גז שוות היום אפס שקלים. לכן, אין למדינה או ליזמים תמריץ כלכלי להסתכל על טווח גדול מ־25 שנה, לפחות מנקודת המבט הצרה מאוד של תורת המימון.
שר האנרגיה והמים סילבן שלום. מתקשה להשיג תמיכה במסקנות צילום: אוראל כהן
ואם ההסבר הזה לא שכנע אתכם, וסביר להניח שהוא לא, יש עוד הסבר. 25 שנה הוא טווח זמן שאחריו אי־הוודאות גדולה מאוד, אומרים בממשלה. לכו תדעו מה יקרה בעוד יותר מ־25 שנה - אולי מחיר הסולר יהיה נמוך ממחיר הגז ולא יהיה משתלם להפעיל תחנות כוח בגז? אולי כל המכוניות יהיו חשמליות? אולי 90% מהמשק יעבדו מהבית? אולי יהיה שלום? אולי. ואולי לא. אבל האם באמת יש שוני בין 25 שנה ל־30 שנה מבחינת אי־הוודאות שאחרי סוף התקופה הזו? לא לגמרי ברור.
לכמה זמן בכלל יכול להספיק הגז במאגרים אם לא נאפשר שום יצוא?
תלוי את מי שואלים. על פי חישובי ועדת צמח (שתואמים, למשל, את אלה של אנליסט הגז העצמאי אמיר פוסטר), ההבדל בין אישור לייצא יצוא לבין תסריט שבו אין יצוא כלל הוא תשע שנים. כלומר, אם המדינה תאפשר יצוא על בסיס המלצות צמח, הגז מהמאגרים שכבר התגלו יספיק למשק עד שנת 2045/6, ואם המדינה לא תאפשר יצוא הגז ייגמר בשנת 2053/4.
לעומת זאת, במשרד להגנת הסביבה טוענים כי אם המדינה תתיר יצוא, הרי שבתוך פחות מעשור היא תאבד 90% מאספקת הגז הישראלי, וכי אילו לא יותר יצוא מאגרי הגז ידעכו בקצב אטי והדרגתי במשך כמה עשורים.
איך חישבו שהמדינה תפסיד 600 מיליארד שקל מההחלטה לייצא גז?
המספר הזה הוא הערכה של המוחים למחיר שהציבור יצטרך לשלם אם המדינה תאפשר יצוא ובעתיד יהיה צורך לייבא גז כדי להשביע את הביקוש במשק. החישוב הוא כזה: מכפילים את ההפרש בין מחיר הגז בארץ לבין מחיר הגז המיובא בהיקף הגז שהמדינה רוצה לאפשר לייצא, כפול שער הדולר. מהסכום הזה מחסירים את ההכנסות מהמסים שהמדינה תגבה על יצוא הגז. מומחים למימון טוענים כי החישוב שגוי משום שהוא לא כולל את הריבית שהמדינה תרוויח על הכנסותיה ממסי הגז, שתקטין את הסכום הזה בהרבה.
***
מלשכת השר סילבן שלום נמסר בתגובה לכתבה כי מעולם לא נקבע מועד לדיון בממשלה בעניין ייצוא הגז. גם הטענה כאילו מתקשה השר שלום לגייס תמיכה מהשרים אינה נכונה. השר גיבש את עמדתו בעניין השימוש בגז הטבעי ובנושא ייצוא הגז ביחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אנשי משרד רה'מ ונגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. בנוסף, הורה השר שלום, לפרסם את כל הפרוטוקולים של ועדת צמח וזאת כדי שהחלטה על ייצוא הגז תתקבל בשקיפות המרבית וכדי שהציבור יהיה חשוף לדיוני הועדה שישבה על המדוכה.
