מתי התחלנו להתבייש?

טלי היקרה,

בושה, יחד עם אחיותיה מבוכה ואשמה, היא כלי שהאבולוציה נתנה לנו כדי שנעמוד במוסכמות חברתיות. כדי שלא נתנהג באופן "חסר בושה". והבושה אפילו אינה מיוחדת לאדם. כלבים, למשל, עושים ריקוד שלם של בושה כשתופסים אותם באחת מקלקלותיהם, וזה עובד להם יופי. גם אנחנו וגם הם הרבה יותר סלחניים כלפי מי שמפגין חרטה.

המוסכמות עצמן, לעומת זאת, הן עניין חברתי. זו החברה שמחליטה אילו עבירות גוררות בושה. ולכן בשני המקרים שבהם נקבת בשאלתך אנחנו לא מדברים על אבולוציה, אלא על אופנה. משהו שבא והולך. לא שחסרות סיבות לחפש פרטיות בעת פינוי פסולת הגוף, אך כחו של הציווי החברתי עוקף פה את האבולוציה בסיבוב.

למה רובנו מתביישים לטבול בעירום? צילום: שאטרסטוק

עד לפני כמה מאות שנים רבים מתושבי לונדון היו נפגשים בבוקר לישיבה חברתית נחמדה, זה לצד זה, מעל התמזה; על קרשים ארוכים שבהם היו קבועים חורים. ועד היום בחלקים נרחבים של הודו אפשר לראות בבוקר את התושבים כורעים לצדי הדרכים ומתעדכנים ברכילות האחרונה בזמן שהם נדרשים לצרכיהם.

החברה המודרנית, שופעת האינסטלציה, יכולה להרשות לעצמה להפוך את כל סיפור ההפרשות לטאבו ולבלות את רוב הזמן בהעמדת פנים שזה לא באמת קורה לנו (לראיה, נסי לספור כמה ביטויים עקיפים התשובה הזאת מכילה רק כי לא מנומס לקרוא לילד החום בשמו), אבל זה עניין די חדש, ואין לו קשר ישיר לאבולוציה.

גם ההצטנעות המינית אינה כורח המציאות. היא קשורה לבושה מעירום (שראויה לתשובה משל עצמה) ולשק הזבל הפסיכולוגי שתלוי לנו מעל כל הנושא, אך מבחינה היסטורית היא אינה אלא מוסכמה חברתית שתלויה בתנאים. בשנות השישים, לדוגמה, קמה לזמן קצר חברה מודרנית שקיבלה עירום ומין בפרהסיה באהדה רבה. וקשה לי לדמיין את האסקימו, בקוטב, מבקשים מהילדים לצאת מהאיגלו בזמן שאבא ואמא מתייחדים.

אפילו בחברות שמצניעות את המין קיימים הקשרים חברתיים שבהם המוסכמה הזאת בטלה ומבוטלת. היוונים הקדמונים הם אלה שנתנו לנו את המילה "אורגיה", אך אפילו אצלנו, בארץ הקודש של האלף השלישי, מתקיימות אורגיות למכביר. ובהן דווקא מי שמחפש חדר לעצמו הוא זה שמפר את ההסכם החברתי, והוא זה שצריך להתבייש.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il