חוקי מרפי: למה תיקון 20 נועד מראש לכישלון?

בימים אלה מגישות החברות הציבוריות הגדולות בישראל את מדיניות תגמול המנהלים שלהן לאישור אספות בעלי המניות, בהתאם לדרישות תיקון 20 לחוק החברות. התגובה הראשונית בעיתונות הכלכלית על ההצעות למדיניות תגמול היא של אכזבה.

הרושם הוא שהצעות מדיניות התגמול המתפרסמות הן בסך הכל אריזה מתוחכמת קצת יותר של מדיניות התגמול הקיימת בחברות הציבוריות בארץ. כלומר, מדיניות התגמול המפורסמות בדרך כלל אינן מנסות לצמצם את התגמול הנדיב של שכבת ההנהלה הבכירה.

אי ההצלחה של תיקון 20 בהגבלת שכר הבכירים הייתה צפויה. הרשו נא לי לצטט את פרופ' קווין מרפי, החוקר המוביל בתחום תגמולי מנכ"לים בארה"ב. במאמר שקראתי לאחרונה ששמו: The Politics of Pay: A Legislative History of Executive Compensation, מסביר פרופ' מרפי שחקר את הרגולציות השונות של שכר המנכ"לים בארה"ב מאז 1933 מצא כי יש בינהן מכנה משותף רחב:

שכר הבכירים (אילוסטרציה). הרגולציה לא מצליחה לעצור את מסורת התגמול הנדיב צילום: שאטרסטוק

1) הרגולציה באה כתגובה לכמה מקרים שערורייתיים של הגזמות גסות בשכר המנכ"לים.

2) הרגולציה מוצעת ונחקקת בעת מיתון כלכלי.

3) הרגולציה אינה יעילה ואף מזיקה, ותוצאתה הטיפוסית היא העלאה (במקום הורדה) של שכר המנכ"לים.

4) לרגולציה בדרך כלל יש תוצאות לוואי בלתי מכוונות הפוגעות ביעילות הכלכלית של החברות.

הנה דוגמא ממאמרו של מרפי: ב-1993 ניסה ממשל קלינטון לרסן את שכר הבכירים באמצעות תקנה לפיה אם השכר הקבוע של המנכ"ל יעלה על מליון דולר, עודף שכר המנכ"ל (מעבר למליון דולר) לא יהיה הוצאה מוכרת של החברה לצורכי מס. התוצאה: הרכב השכר האופטימלי למנכ"ל עוות. רוב החברות הציבוריות בארה"ב שילמו למנכ"ל שכר קבוע של מליון דולר לשנה ו"פוצצו" את המנהלים שלהם באופציות ובבונוסים שתלויים בביצועי החברות (80% ויותר משכר המנכ"ל שולם בבונוסים ובאופציות). האופציות הרבות שהמנכ"לים קיבלו מיקדו את תשומת ליבם בהתנהגות קצרת הטווח של מחיר המניה, והסיחו את דעת המנכ"לים מהדאגה האמיתית לערך החברה בטווח הארוך.

למה הרגולציה לא עובדת?

מרפי מזהה שתי סיבות עיקריות לכשל רב השנים ברגולציית השכר בארה"ב:

1) באופן כללי, כל רגולציה אינה יעילה. הרגולציה ממוקדת בפרטים ספציפיים של השכר. המנכ"לים לעולם ימצאו פרצות חדשות להזרמת תגמול נאה לכיסם. האנלוגיה היא של הילד ההולנדי החוסם באצבעותיו באופן הרואי חורים קיימים בסכר, רק כדי לראות חורים חדשים נוצרים.

2) לעיתים קרובות, השיקולים העיקריים מאחורי הרגולציה הם פוליטיים ולא שיקולים עניניים של טובת החברה העסקית וטיפוח היעילות הכלכלית הכלל-משקית. כלומר, לעיתים קרובות הרגולציה נובעת מהתכונות הפחות מבורכות של האופי האנושי – קנאה וצרות עין.

עד כאן מארה"ב. נשמע מוכר? והמסקנה: בארץ, זה כנראה לא יהיה שונה. מסקנה נוספת (שלי): יתכן שרגולציה אינה הדרך להגבלת שכר הבכירים.

פרופ' בני לאוטרבך הוא ראש הקתדרה לממשל תאגידי בישראל ע"ש משפחת ריימונד אקרמן באוניברסיטת בר-אילן