יש יצוא גז, אין קרן לרווחים

בוועדת המדע והטכנולוגיה עדיין מתווכחים חוק קרן הגז מתמהמה כבר שנתיים בדרך לאישור כנסת לפי חוק ששינסקי, שבו נקבע כי יוטל מס רווחי יתר על הגז והנפט, עד נובמבר 2011 היתה אמורה לקום בישראל קרן הגז ליאור גוטמן וחן פונדק לכתבה המלאה 

הסיפור הזה מתחיל לפני יותר משנתיים. במהלך הדיונים על הצעת החוק שהטילה מיסוי חדש ומיוחד על הרווחים של יצרני הגז הטבעי (אלה שמחזיקים בקידוחי הגז הגדולים בים התיכון), עלה הצורך להקים קרן שתקלוט את הכסף הזה.

הצורך הזה נתמך בשני נימוקים עיקריים. הראשון הוא כלכלי גרידא - יותר מדי דולרים שייכנסו לשוק הישראלי כתוצאה ממכירת הגז עלולים לחזק את השקל יתר על המידה ולפגוע משמעותית ביצואנים הישראלים (שמוכרים תוצרת בדולרים, ולכן ככל שכל שקל שווה פחות דולרים, כך הרווחיות שלהם קטנה). לכן הקרן אמורה לספוג את הכסף הזה, ולהוציא אותו החוצה מהמשק על ידי השקעות בחו"ל.

הצורך השני להקמת הקרן הוא חברתי־מוסרי - כיוון שמשאבי הגז הם משאב טבע של ישראל, הם שייכים לכלל הציבור הישראלי ולא רק למי שחי בישראל היום. או במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להשאיר משהו אחרינו גם לילדים שלנו, מוטב להשקיע את הכסף וליהנות באופן שוטף רק מהפירות שלו, כלומר מהתשואה על ההשקעות.

הסכנה שבהשקעה גם בתוך ישראל

כל זה נשמע יפה בתיאוריה ואכן עובד במקומות שונים בעולם, למשל בנורבגיה או באלסקה. אך המפגש של התיאוריה הזו עם המציאות והפרקטיקה הישראלית הפך, בינתיים, לפלונטר שטרם נפתר. המכשול הראשון היה משרד הביטחון - מכשול שטרם הוסר - שדורש לעצמו חלק גדול מההכנסות מרווחי הגז (כמה מיליארדים) כדי לממן את עלות אבטחת מתקני הגז בידי חיל הים. זאת בניגוד לכוונה המקורית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לייעד את הכסף למטרות חברתיות.

גם אחרי שהמחלוקת עם משרד הביטחון תיפתר, אם בכלל, החקיקה שדרושה להקמת הקרן תקועה עמוק בכנסת. מי שמוביל את החקיקה הוא יו"ר ועדת המדע ויו"ר ועדת הכספים לשעבר ח"כ משה גפני (יהדות התורה).

הדיונים אמנם מתנהלים וצפוי דיון נוסף בנושא ביום חמישי הקרוב, אבל המחלוקות עמוקות. אחת המרכזיות שבהן היא מה לעשות עם הכסף שייכנס לקרן. ליתר דיוק, איפה להשקיע אותו.

כאמור, הרציונל הכלכלי שמאחורי הקמת הקרן הוא להוציא את הכסף מישראל, להשקיעו בחו"ל, וכך להגן על התעשייה המקומית מפני התחזקות של השקל שעלולה לפגוע בכושר התחרות של היצואנים. אלא שחברי ועדת הכספים, וגפני בראשם, מעוניינים שלפחות חלק מהכסף שבקרן (למשל, 10%) יושקע במשק הישראלי.

מלבד ההתנגשות מול הרציונל המקורי הכלכלי להקמת הקרן, הדרישה הזו יוצרת בעיה נוספת שנמצאת ממש בלב לבה של הכלכלה הפוליטית הישראלית - על פי תפיסתם של כמה שחקני מפתח בסיפור הזה בכמה משרדים ממשלתיים, הציבור צריך להפקיד בידי הפוליטיקאים כמה שפחות "צעצועים", כפי שהתבטא בשיחה סגורה לפני כמה חודשים אחד מהם. "תן להם כמה שפחות כלים תקציביים שהם יוכלו לשחק איתם, אחרת לא יהיה גבול לדרישות שלהם", אמר אותו פקיד ל"כלכליסט".

על פי התפיסה הזו, אסור בשום אופן לאפשר לקרן להשקיע חלק מהכסף במשק הישראלי, שכן אז ההשקעות האלה יהיו חשופות למקח וממכר פוליטי, ובסופו של דבר יושקעו במקומות הלא נכונים מהסיבות הלא נכונות. התסריט שמשרטטים הפקידים הוא כזה: נניח שהכסף מושקע בישראל, ואז פתאום חברת רעפי קניאל או ויטה פרי גליל נקלעת למצוקה גדולה. האם ההסתדרות לא תפעיל לחץ על משרד האוצר להשקיע את הכסף של הקרן באותה חברה בשביל לסייע לה?

אסדת קידוח גז צילום: אלבטרוס

שיקולים לטווח קצר וקיפאון במגזר הציבורי

הסיבה השנייה שבגללה חשוב לפקידים לסיים את החקיקה מהר, מוקדם ככל האפשר, נובעת מאותו החשש בדיוק. מבחינתם, רצוי שההחלטות לגבי איפה יושקע הכסף ולאילו מטרות הוא ישמש יתקבלו כמה שיותר רחוק מהמועד שבו הכסף יתחיל לזרום ממס ששינסקי על קידוחי הגז (לא לפני שנת 2018).

פוליטיקאים, בכל דמוקרטיה בעולם, פועלים בעיקר לטווח הקצר. זו מערכת התמריצים שלהם, משום שהם עומדים לבחירה מחדש בכל כמה שנים ולא בכל כמה דורות. לכן, ככל שהכסף רחוק מהקדנציה שלהם, כך הצורך הפסיכולוגי שלהם לעשות איתו משהו קטן יותר. ולכן, ככל שההחלטות על אופיה של הקרן יידחו קרוב יותר למועד שבו הקרן תתחיל לפעול, כך גדל הסיכוי - מנקודת מבטם של הפקידים - שהם יפעילו לחצים פוליטיים כדי להפוך את הקרן למשהו אחר מייעודה המקורי.

לבסוף, יש גם סיבה שלישית לכך שדחוף למשרדי הממשלה לסיים את החקיקה ולהוציא את הקרן אל הפועל, והסיבה הזו מביכה למדי. בישראל של 2013 המגזר הציבורי תקוע כמעט לחלוטין. מאובן. התמונה הזו עולה בכל פעם שקוראים את דו"ח מבקר המדינה, שמתאר שוב ושוב כיצד ב־2012 הסתיימה הבדיקה שהתחילה ב־2009 על כך שטרם התבצע השלב הראשון בהחלטה שהתקבלה ב־2003.

התקיעות הזו נובעת מהרבה סיבות. מבלי קשר אם הן מוצדקות או לא ואיך פותרים אותן, זו המציאות. במציאות כזו, הקמתה של יחידת התפעול בבנק ישראל שתנהל את ההשקעות - יחידה שתהיה כפופה לוועדת השקעות מקצועית, שבעצמה תהיה כפופה לדירקטוריון שבראשו יעמוד שר האוצר - תיקח כמה שנים טובות. למי שלא חי בתוך המגזר הציבורי זה אולי נשמע מוזר, אבל כשצריך לגייס כוח אדם, לבנות מערכות מחשוב, לוודא שהן "מדברות" עם מערכות מחשוב אחרות, ושלל פעולות אחרות, פרויקט כזה עלול להיגרר כמה שנים טובות, לעבור דרך מכרזים על גבי מכרזים, ומה לא.

בסופו של דבר, הדיון הציבורי יוכרע והקרן תקום. אבל על הדרך, הציבור הישראלי יכול להקשיב לסיפור שמסופר בימים אלה ממש, בזמן אמת, לפני ומאחורי הקלעים של הדיונים על הצעת החוק להקמת הקרן. סיפור על המתח התמידי שבין הפקידים לבין נבחרי הציבור, על החשש - יש שיגידו מוצדק, יש שיגידו חצוף - של הפקידים להגן על כספי הציבור מפני נבחרי הציבור, ועל הקושי של המגזר הציבורי להניע דברים במהירות.