3 הערות על תקציב הביטחון

בעוד שעה קלה יתחיל הדיון בקבינט על גובה תקציב הביטחון לשנה הבאה, דיון שיש שיגידו שעשוי להיות מכריע בקרב הארוך על תקציב הביטחון. רגע לפני שראש הממשלה שומע את השרים והקצינים הבכירים מגנים בחירוף נפש על עמדותיהם, הנה שלוש נקודות קצרות למחשבה. 

1. הביטחון

במה תקציב הביטחון מותר מתקציבי משרדים אחרים? כלומר, אם הממשלה - לרבות שר הביטחון בעצמו - אישרה את תקציב המדינה כולו לרבות את תקציב משרד הביטחון בחודש מאי, ולאחר מכן אישרה זאת הכנסת בסוף יולי, מנין הזכות למשרד הביטחון לפתוח מחדש את תקציבו? האם גם למשרד החינוך שמורה הזכות הזו? האם גם למשרד הבריאות שמורה הזכות הזו? האם גם משרד הכלכלה יכול לדרוש מיליון או שניים?

התשובה לשאלה הזו בסופו של דבר היא תשובה עקרונית, שתלויה במנהיגות, באנשים שמובילים את המדינה. בשביל לצקת תוכן לטיעון הזה, הקשיבו לסיפור המדהים הבא.

אי שם בתחילת 2012, כשהממשלה התיישבה לדון בהמלצות ועדת טרכטנברג, היא החליטה בסופו של דבר לקצץ בתקציב הביטחון. הקיצוץ הזה נעשה בצורה שמשרד האוצר מחבב במיוחד: בסיס תקציב משרד הביטחון קוצץ ב-3 מיליארד שקל, ומיד המשרד קיבל 3.5 מיליארד שקל בתמורה.

העסקה הסיבובית הזו נועדה לרצות את שני הצדדים. מצד אחד הביטחון מסר כסף, ומצד שני קיבל. האוצר היה מרוצה משום שברגע שיורד כסף מבסיס תקציב המשרד, המשמעות היא כי התקציב שייבנה בשנה שלאחר מכן ייבנה על הבסיס הנמוך יותר, כך שהקיצוץ יימשך גם לשנים הבאות.

והנה השוס האמיתי: הקיצוץ הזה, שהוחלט בממשלה על ידי נבחרי הציבור הישראלים, פשוט בוטל. נעלם. התאדה. בכירי מערכת הביטחון ובכירי האוצר מודים בכך. מי ביטל את הקיצוץ? מי אישר את השינוי הזה? האם היו אלה חברי הממשלה? האם שר הרווחה תמך או התנגד?

התשובה היא שהעניין הזה נסגר, כמו שהרבה עניינים נסגרים סביב תקציב הביטחון, בלי תהליך קבלת החלטות דמוקרטי מלא, אלא בין ראש הממשלה, שר הביטחון דאז אהוד ברק ושר האוצר דאז יובל שטייניץ. הקיצוץ שהיה אמור לקרות פשוט לא קרה.

לכן, כשהתחילו דיוני התקציב לשנים 2014-2013 נדהמו אנשי משרד הביטחון לגלות שהאוצר דורש פתאום ליישם את הקיצוץ ההוא שעליו החליטה הממשלה, אבל בהמשך הדרך בוטל בקריצה. ולא רק שהאוצר דרש, והתעקש, פתאום התברר שהאנשים החדשים - שר האוצר יאיר לפיד ושר הביטחון בוגי יעלון - הם לא כמו השרים של הדור שלפניהם. לפיד לחץ, יעלון הסכים, והקיצוץ נכנס לתוקף.

זה בדיוק הקיצוץ שבמשרד הביטחון מבקשים עכשיו לבטל. קיצוץ שהיה שם מלכתחילה, שלמערכת היה הזמן להתכונן אליו, רק שהם חשבו שיהיה בסדר, כי סמוך על סמוך, וכי קריצה, וכי החבר'ה מהסיירת. ופתאום מציאות אחרת.

הסיפור הזה ממחיש עד כמה ההחלטה הזו תלויה בזהות של המנהיגים עצמם, בתפיסת העולם שלהם, ובתשובה הערכית שלהם לשאלה - האם מותר הביטחון מהחינוך, מהבריאות, מהכלכלה?

2. האוצר

על אף שההתנהלות של משרד הביטחון היא בעייתית, גם ההתנהגות של משרד האוצר לא חפה מכשלים. באוצר יודעים היטב שמידת השליטה שלהם על גובה תקציב הביטחון קטנה יחסית, ודאי על הרכב תקציב הביטחון, וכי גם מידת השליטה שלהם על הפוליטיקאים סביב העניין הזה היא מוגבלת. לכן באוצר מנצלים כל פתח שיש להם בשיטה בשביל לנעוץ יתדות להיטיב את אחיזתם.

אחת היתדות האלה היא סעיף שהכניס האוצר בהסכם השכר שנחתם בין המשרדים באוגוסט 2010, הסכם שקבע כי בתמורה להעלאת גיל הפרישה, האוצר יעניק תוספות שכר לאנשי הקבע. אלא ששם הוכנס סעיף, לפיו הענקת התוספות תינתן בסופו של דבר רק באישור הממשלה.

למה צריך שוב את הממשלה? באוצר מסבירים כי זה נובע מכך שלהעלאת השכר של אנשי הקבע יש השלכות תקציביות נוספות, על השכר של האנשים שמשרתים בשירותי הביטחון האחרים, ועל הפנסיה התקציבית שלהם שלא נותקה מהשכר של אנשי הקבע.

אבל זה רק הסבר טכני. ההסבר האמיתי הוא שהאוצר ידע שדרך הכנסת הסעיף הזה לתוך ההסכם, גדלים הסיכויים שלו לגדר את עצמו, ולוודא כי בעתיד, אם יהיה משבר תקציבי כמו שיש עכשיו, הוא יוכל לבוא ולטעון כי אין שום סיכוי שהצבא יוכל לבכות מצד אחד על היעדר תקציב, ומצד שני לדרוש תוספות שכר.

יאיר לפיד, בנימין נתניהו ובוגי יעלון. מה יוחלט בקבינט צילום: אוראל כהן, אבי אוחיון, עמית שאבי

3 . ראש הממשלה

ההתנהלות הלקויה הזו, הן של משרד הביטחון והן של משרד האוצר, והיעדר היכולת של הציבור להבין מה באמת קורה שם בתוך תקציב הביטחון - דבר שגורר את הדיון בהכרח לכיוון של הפנסיות ותנאי ההעסקה של אנשי הקבע, כי זה הדבר היחידי שנותר לדבר עליו - כל אלה מחייבים את ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל הכרעה ערכית מרחיקת לכת וארוכת טווח.

ראשית, מילה טובה לראש הממשלה שגילה עד כה נחישות ועמידה על עקרונות. על פי ההחלטה הערכית שקיבל עד כה, משרד הביטחון ייאלץ להתמודד עם המגבלות שהוטלו עליו. או כמו שאומרים בצבא, זה מה יש ועם זה ננצח.

שנית, ראש הממשלה יכול לנצל את המשבר שנוצר בשביל להניע תהליך שיגמור אחת ולתמיד את "הפסטיבלתקציביטחון" הזה מלצוץ שוב ושוב, שנה אחר שנה.

תקציב הביטחון בנוי כך שבטווח המיידי והקצר קשה מאוד לשנות אותו מבלי לפגוע בביטחון. ראינו את זה ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, כשהצבא לא היה מוכן (לא רק בגלל הקיצוץ של 2003, אבל גם בגללו). הצבא יודע שככה זה עובד, ומנצל היטב את השיטה הזו בשביל לבוא תמיד ברגע האחרון ולטעון שהוא לא יכול לספוג קיצוץ גדול כל כך בפרק זמן קצר כל כך.

וכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא יכול להחליט שמספיק עם זה. לתת תשובה תקציבית לצרכים המיידיים של הצבא בשנת 2014, ולדרוש מהקצינים להציג לו את תוכנית ההתייעלות האדירה שלהם לשנים 2019-2015. כאן ועכשיו, לא סיפורי סיפורים בעוד חצי שנה או שנה. תביאו את המספרים עכשיו, או שלא תקבלו תקציב.

החלטה כזו תתקבל היטב גם במשרד האוצר, גם במשרד הביטחון וגם בקרב הציבור הרחב. אחרת, לו משרד הביטחון יקבל 4-3 מיליארד שקל, המשמעות תהיה פחות שירותי חינוך, פחות שירותי בריאות, פחות שירותי רווחה, ופחות שירותים ממשלתיים אחרים שהציבור זכאי להם לא פחות ממה שהוא זכאי לביטחון.