ועידת התחזיות
מי רוצה לשחק באש?
תאריך התפוגה של מסע הדילוגים העקש של ג'ון קרי מתקרב. מה יקרה אם הוא יחזור מושפל לוושינגטון. דברים של מו"ל כלכליסט בוועידת התחזיות ל-2014
בדצמבר 1987 הזדמנתי לארצות הברית עם יצחק רבין, כאשר הגיעו אליו הידיעות הראשונות על התפרצות אלימה בשטחים. רבין לא מיהר לקטוע את הביקור שלו והוסיף תנועת יד מזלזלת כמי שמגרש זבוב טורדני. זה היה ב-9 בדצמבר, היום שבו פרצה האינתיפאדה הראשונה. בדצמבר הזה, כשאנחנו עדים לתקריות קטנות ומבודדות עד כה, צריך להזכיר את דצמבר ההוא. במיוחד כששומעים הערכות מלומדות למה לא תהיה עוד אינתיפאדה ביחד עם הקביעות המקובעות שאין לנו פרטנר.
מימין בנימין נתניהו וג'ון קרי צילום: Matty Stern
קראו עוד בכלכליסט:
- ציון קינן: "זהירות היא מילת המפתח"
- חגי בדש: "לא נירתע מבעלי שליטה המציגים אותנו כפופוליסטים"
- זהירות, שנה של האטה במשק עומדת להתחיל
אני לא יודע אם יש לנו פרטנר. אבל מה שצריך לשאול זה האם יש להם פרטנר. אם השטחים שוב יבערו, והטרור יחזור, אפשר לנחש מה יהיה: כל מי שבטוח שאין לנו פרטנר יתחזק בדעתו וכל מי שהאמין בסיכוי להשיג הסדר יתעמק בייאוש שלו. אבל מה נעשה אם האלימות לא תפרוץ שוב ולא תתרחב לאינתיפאדה נוספת? מה מחכה לנו ב-2014 אם השקט יישמר? אם יהיה כאן שקט, והלוואי שיהיה כאן שקט, וביחד עם השקט, ולמרות השקט, ייכשלו ויתפרקו המגעים להסדר, וג'ון קרי יחזור מושפל לוושינגטון, ישראל עלולה להיקלע לבידוד מדיני וכלכלי מסוכן יותר כבר ב-2014.
זו לא אזהרה חדשה. כבר שמענו נבואות זעם שלא התממשו עד עכשיו. כבר שנים רבות ישראל לא מגיעה להסדר עם הפלסטינים, מעמיקה את האחיזה שלה בשטחי יהודה ושומרון, ממשיכה לעצבן את העולם ומתעלמת מהאיומים לנדות ולהחרים אותה, ואף על פי כן ישראל נוע תנוע. הכלכלה פורחת, הייצוא כמעט לא נפגע, הברית הביטחונית עם ארצות הברית נשמרת איכשהו, ואפילו מדינות אירופה הזעפניות לא ממהרות לפגוע ביחסים.
אכן, ב-2013 הכלכלה הישראלית לא סבלה מהבידוד המדיני יותר ממה שסבלה בשנים קודמות. אולי בזכות העובדה שממשלת נתניהו הסכימה השנה להשתתף בתהליך המדיני שמוביל שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. אבל גם למאמץ של קרי – מאמץ הרואי או פתטי, תחליטו אתם – גם למאמץ הזה יש תאריך תפוגה והוא צפוי ב-2014.
מימין בנימין נתניהו וג'ון קרי צילום: Matty Stern הציניקנים בממשלה ותומכיהם אומרים – בואו נמשיך את התהליך לעד, לנצח נצחים, תנו לציפי לבני להתברבר עד שתימאס, וכך לא נצטרך לשלם מחיר. על כך יש לי לומר שתי מלים. דרום אפריקה.
תחילה הסתייגות - ההשוואות בין ישראל ודרום אפריקה הן מקוממות ומגונות. ההבדלים עצומים. ההקשר ההיסטורי שונה לגמרי. במקרים רבים המניעים נגועים בשנאת ישראל. ראוי להזכיר את דרום אפריקה רק בהקשר אחד: מה קורה כשהלחצים הבינלאומיים חוצים איזה סף. היה רגע שבו הזעם הבינלאומי המצטבר ומתעצם על דרום אפריקה הגיע למסה קריטית והיא לפתע הפכה למדינה מצורעת.
זה לא היה אחרי המהומות בסווטו ב-1976 שבהן נהרגו יותר מאלף בני אדם, אלא דווקא אחרי הניסיון הכושל של הלבנים באמצע שנות ה-80 להמציא "פשרה": חוקה עקומה שלפיה יש פרלמנט ללבנים ויש פרלמנטים לצבעוניים. הכישלון היה צפוי מראש. העולם לא קנה את הבלוף והחמיר את הסנקציות על דרום אפריקה עד לבידוד מלא.
לצערנו, למרות שההשוואות בין ישראל ודרום אפריקה לא הוגנות – יש ברחבי העולם בני אדם, ארגונים וממשלות שעושים את ההשוואות האלה. ב-2013 ראינו עוד טפטוף של חרמות על ישראל. פה חרם צרכנים, שם חרם אקדמי. עדיין לא שיטפון. זה עדיין נראה רחוק. אני בטוח שישראל לא תהפוך למדינה מצורעת ב-2014, אבל האם אנחנו רוצים באמת לשחק באש הזו?
