האם המדינה צריכה לחשוש מאיומי כיל
בעקבות מסקנות ועדת ששינסקי 2 הודיעה כיל כי בכוונתה לבטל השקעות ולפטר עובדים. על הפרק: עצירת בניית מפעל בסדום והקפאת פיתוח פעילות הברום. אלא שהדומיננטיות של ים המלח בפעילות כיל מעמידה בספק את האיומים החדשים
עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי 2, שצפויות לעלות לכיל כ־400 מיליון שקל בשנה כתוצאה ממשטר מיסוי חדש שיעלה את חלקה של המדינה בשימוש של החברה במשאבי ים המלח, פרסמה החברה הודעה ולפיה היא "מקפיאה את כל תוכניות ההשקעה שלה בישראל המסתכמות בכמיליארד דולר, ובנוסף מכינה תוכנית לצמצום הוצאות ועלויות מתוך כוונה להקטין את השפעות הגדלת תשלומיה למדינה".
- דני חן, המשנה למנכ"ל כיל: "כואב שהמדינה מתנהלת ככה מול חברות"
- המדינה תרוויח? המלצות ששינסקי עלולות להזיק בטווח הרחוק
- ששינסקי על מסקנות הביניים: "במקרה של כיל יש נסיבות ייחודיות"
זו לא הפעם הראשונה שבה כיל משתמשת בטקטיקת ההפחדה כאשר מתקבלות החלטות שאינן לרוחה. לפני כחודשיים החליטה שרת הבריאות יעל גרמן לא לאשר כריית פוספטים בשדה בריר. ההחלטה הזו משמעותית לכיל בשל עתודות פוספטים בהיקף של כ־25 מיליארד דולר באזור זה הסמוך לערד. בתגובה הורה מנכ"ל כיל סטפן בורגס להיערך לסגירת החברה־הבת רותם אמפרט שכורה את הפוספטים.
עידן עופר צילום: בלומברג
הודעת החברה שלשום לגבי הפסקת ההשקעות עוררה שאלה: האם מדובר בניסיון להפעיל לחץ על ועדת ששינסקי כדי שתרכך את המסקנות, או שמדובר בהחלטה כלכלית רציונלית לאור עמדת המדינה שיש להגדיל את רווחיה על חשבון החברה?
1. האם לכיל יש זכות קיום בלי ים המלח?
הודעת כיל אתמול התקבלה על ידי גורמים ממשלתיים בתמיהה. לשיטתם, חברת הענק שרווחיה המופקים מנכס ציבורי יקטנו בעקבות ההמלצות, ושהבעלים שלה, משפחת עופר, התעשרו בעקבות דיבידנדים שמנים שמשכו ממנה, מנסה לשלוף אקדח כדי לאיים על מקבלי ההחלטות.
אלא שמי שמאיים באקדח, טענו הגורמים, צריך להיזהר שלא לירות לעצמו בטעות ברגל. עם כל הכבוד למכרות בחו"ל, הם אומרים, לכיל אין זכות קיום בלי הנכס הזה שנקרא ים המלח.
עלות הפקת האשלג בים המלח נמוכה משמעותית מכל מקום אחר בעולם. שני שלישים מכלל האשלג שמפיקה כיום החברה מגיעים מישראל, ואילו השליש הנוסף מגיע מהמכרות שלה באנגליה וספרד. כך, מתוך 5.5 מיליון טונות אשלג שהיא ייצרה ב־2013, 3–3.5 מיליון טונות היו מים המלח. הפקתו של האשלג בישראל מצריכה בעיקר ייבוש של ים המלח, שאפילו את האנרגיה בשבילו מקבלת החברה בחינם מהשמש הדרומית. כמו כן, התשתית הבסיסית לשינוע כבר קיימת והיא זקוקה בעיקר לתחזוקה שאינה מצריכה השקעות ענק. כך שבסיטואציה הזו הקשר בין רווחי כיל למשאב הישראלי כמעט אינו ניתן לניתוק.
2. האם לכיל משתלם לעצור השקעות בישראל?
כלל ידוע במשא ומתן הוא שלא שולפים אקדח שלא יכולים להשתמש בו. והאקדח של כיל, כך טוענים מקורבים לחברה, הוא בהחלט טעון. לשיטתם, אגב, כלל לא מדובר באיום במסגרת משא ומתן. החברה כבר הודיעה בתחילת השנה על השקעות בתשתיות בהיקף של 800–900 מיליון דולר שהיא מתכננת לבצע. השקעות שהיא יכולה להחליט אם לנתב לישראל או למכרות שלה בספרד ואנגליה. השקעות שלדבריהם יכולות לייצר פרנסה לעובדים באזור בעייתי מבחינת תעסוקה כמו הנגב. לאור המסקנות, כך הגורמים, עדיף לחברה מבחינה כלכלית להשקיע את הכסף בחו"ל ולא בישראל.
בעקבות הטיוטה הראשונית של המלצות ועדת ששינסקי 2, מתכוונת כיל להקפיא לעת עתה את תוכניות הפיתוח של מפעליה בדרום. המפעל המרכזי שאת פיתוחו מתכוונת החברה להקפיא, על פי הערכות, הוא המפעל בים המלח שבו התכוונה כיל להשקיע כ־600 מיליון דולר. כיל התכוונה לבנות מפעל חדש בסדום, כאשר במקביל התכוונה החברה לשפר את יכולת הפקת האשלג מים המלח באמצעות ציוד טכנולוגי טוב יותר, ללא הגברת השאיבה מתוך ים המלח. תוכנית השקעות נוספת שעשויה שלא לצאת אל הפועל היא ההשקעה במפעל רותם אמפרט שבמישור רותם. המלצות ועדת ששינסקי 2 והגברת הגבייה גם בתחום הפוספטים, לצד החלטת שרת הבריאות, מעלות בסימן שאלה גדול את כדאיות ההשקעה ברותם אמפרט ובשדה בריר בכ־500 מיליון דולר, גם אם האישור המיוחל מהשרה היה מתקבל בסופו של דבר. כיל גם הפסידה אתמול בבוררות כנגד המדינה שנסבה על שיטת הגבייה המיוחסת להפקת הברום של החברה. כיל גם השהתה את תוכנית הפיתוח של מפעלי הברום שעומדת על כ־150 מיליון דולר. בסך הכל השהתה כיל תוכניות פיתוח בהיקף של 1.25 מיליארד דולר, כאשר תוכנית זו כוללת גם את ההשקעה במישור רותם, וללא השקעה זו השהתה כיל תוכניות פיתוח בהיקף של כ־750 מיליון דולר.
בשבוע שעבר, עוד קודם לפרסום מסקנות הביניים, ביקרו בעלי כיל עידן עופר ומנכ"ל החברה סטפן בורגס באתיופיה, ואמרו לכלי תקשורת מקומיים שהם בוחנים הקמת מפעל דשנים במדינה. לפי דיווח בסוכנות הידיעות All Africa, עופר ובורגס ביקרו באזור בצפון־מזרח אתיופיה שבו בוחנת חברת אלאנה פוטש הקנדית - שבה יש לכיל אחזקה של 30% - הקמת מכרה אשלג. עופר אמר לכתב העיתון המקומי "The Reporter" כי הוא מרוצה מהתקדמות פיתוח המכרה. העיתון ראיין גם את בורגס, שהבטיח כי כיל תפתח מפעל דשנים במדינה בתוך שנה בהשקעה של 600 מיליון דולר. לדבריו של בורגס, המפעל החדש יעסיק 5,000 עובדים, ועד שהמכרה של אלאנה פוטש יתחיל לפעול, הוא ייבא את האשלג הדרוש לייצור הדשנים ממכרות מחוץ לאתיופיה.
לטענת כיל, התיאוריה שלפיה הפקת טונה אשלג בישראל זולה יותר מהפקת טונה אשלג במכרות בחו"ל, כבר אינה נכונה מאז 2012. לדבריה, מאז שהיא הסכימה להשתתף בעלויות פרויקט קציר המלח להורדת מפלס ים המלח לצורך הגנה על המלונות שם בהיקף של כ־4 מיליארד שקל, ובנוסף לשלם תמלוגים של 10% במקום 5% על הפקה של יותר מ־1.5 מיליון טונות אשלג, המצב השתנה.
כיום, לטענת החברה, הפקת אשלג בחו"ל שווה לישראל. כאשר ייכנסו לתוקפן המלצות ששינסקי 2 בשנת 2017, הן יהפכו את עלות הפקת טונה אשלג בישראל לגבוהה יותר מאשר בחו"ל. על כן, אם החברה צריכה להחליט היכן תשקיע את כספה, היא מעדיפה לעשות זאת במקום שבו תפיק בעתיד יותר רווח מכל דולר שתשקיע. לדברי גורמים בחברה, זה לא אומר שהיא תוותר על ים המלח. אבל היא תטה יותר ייצור אשלג למקומות אחרים.
אלא שכאן לא מסתיים הוויכוח לגבי ההשקעות. גורמים ממשלתיים טוענים שכלל לא ברור אם לכיל יש באמת אינטרס להשקיע במדינות זרות שכן שטר הזיכיון - אותו מסמך אשר מסדיר את מערכת היחסים בין המדינה לחברה אגב השליטה בים המלח - מבטיח לכיל ביטחון להשקעותיה. על פי סעיף 24 בשטר, בעת פקיעת הזיכיון של החברה בסוף שנת 2030 ובמקרה שהחברה לא תזכה שוב בזיכיון על ים המלח, תהיה כיל זכאית לקבל פיצוי כספי על הנכסים המוחשיים שיישארו אחריה. פיצוי שאותו תשלם החברה שתזכה במכרז לכרות מחצבים מים המלח. כלומר, רוכש עתידי של המשאב יצטרך לשלם לכיל עבור השקעותיה בניכוי פחת. אם ההשקעות מוגנות, טוענים הגורמים, הרי שביטולן מעיד על ניסיון להפעיל לחץ ותו לא. בכיל טוענים מנגד שעמדה זאת מבוססת על חוסר הבנה כלכלית. לדבריהם, על פי שטר הזיכיון, הפיצוי שתקבל כיל יהיה ב"ערך החלפה מופחת". כלומר, כיל תקבל פיצוי על שווי הנכסים שיירד מן הסתם עד 2030.
3. האם עובדי כיל באמת בסכנה?
בכיל מיהרו לשלוף בימים האחרונים גם את נשק הפיטורים, ואיימו כי המלצות ועדת ששינסקי יובילו ל"צמצום פעילות כיל בישראל ופגיעה קשה בתעסוקתן של 30 אלף משפחות בנגב". בכיל טוענים כי עלות העבודה בישראל היא גבוהה יותר מאשר בספרד ואנגליה, בשל הסכמי השכר הנדיבים שקיבלו העובדים. הפגיעה הצפויה ברווחיות בעקבות המלצות ששינסקי, טוענים שם, חייבת להיות מלווה בהתייעלות שתבוא על חשבונם של אלה. "בעלי המניות והמדינה יסתדרו עם מסקנות ששינסקי", טוען מקורב לחברה, "אבל מי שיסבול הם העובדים שנהנים היום מתנאים מצוינים".
כיל היא אכן אחת המעסיקות המשמעותיות בנגב: 5,238 עובדים לפי נתוני 2013. אלא שלמרות הפרטת החברה בעבר, הסכמי השכר ההיסטוריים שרירים וקיימים בה גם היום. זאת מכיוון שהנהלות החברה לדורותיהן לא הצליחו לייצר מציאות אחרת, ובמובנים מסוימים החברה עדיין מתנהלת כחברה ממשלתית. בהקשר הזה ראוי לציין את המאבק האחרון של עובדי כיל, שמעיד במשהו על יכולת המיקוח של העובדים מול ההנהלה. ברותם אמפרט ביקשו למנוע פיטורים של כ־130 עובדים ואיימו לאחד את כל ועדי כיל שמתנהלים היום בנפרד, (ועד לכל מפעל) לוועד מרכזי - דבר שההנהלה מאוד לא רצתה בו. לבסוף אוחדו הוועדים ונושא הפיטורים נמצא עדיין בדיונים.
