מה ההבדל בין ט' לת'?

בועז היקר,

כשאליעזר בן־יהודה וחבר מרעיו החיו את השפה העברית הם בחרו באופן מוצהר במבטא היוקרתי של יוצאי ספרד הירושלמים שדיברו במלרע, ביטאו את הדגש החזק ושמרו על הבדלים בין חי"ת לכ"ף ובין אל"ף לעי"ן. זו, בכל אופן, היתה ההחלטה הרשמית. רבים מהדוברים עצמם היו אשכנזים ולא הצליחו לעמוד בה, מה שמסביר למה עד היום רוב האוכלוסיה לא מבחינה בין העיצורים הנ"ל, לא מכפילה אותיות דגושות, ושרה את ההמנון הלאומי במלעיל.

הספרדים, מצדם, איבדו את ההבדל בין צירה לסגול ובין קמץ לפתח. הניקוד הטַבְרָני שבו אנו משתמשים התפתח בסוף האלף הראשון, במיוחד כדי לוודא שההגייה הנכונה לא תישכח, אבל היא נשכחה. אצל הספרדים היא נעלמה לגמרי, והאשכנזים אמנם הבחינו בין סוגי ניקוד שונים, אבל קשה לומר שההגייה שלהם - הם הגו את הקמץ כחולם של ימינו, את הצירה כ"ציירה" ואת החולם כ"חויילם" - שחזרה נאמנה את העברית הקדמונית.

גם האשכנזים וגם רוב הספרדים איבדו בגלות את ההבדל בין טי"ת לתי"ו ובין כ"ף לקו"ף - אבל כאן נכנסים לתמונה התימנים, מדקדקי השפה. ההגייה התימנית שמרה על שש תנועות מובחנות (רק הסגול קופח ונהגה כפתח), על הדגשים, על השוואים ועל ערימה גדולה של עיצורים. הקו"ף, בניגוד לכ"ף, גרונית, כמו האות קא"ף הערבית, וחלק מהקהילות בכלל מבטאות אותה עם גוון ברור של גימ"ל. הטי"ת מגיעה מעומק הלוע, כמו ט"א הערבית, לעומת התי"ו הדגושה שנהגית רגיל והתי"ו הרפה שנהגית כמו הצירוף th במלה האנגלית thing. והדל"ת הרפה נהגית כמו th במלה האנגלית this.

התימנים שמרו גם על ההגייה המקורית של וי"ו עיצורית, שנשמעת כמו W האנגלית, על הרי"ש הרוטטת ועל הגימ"ל הרפה שגם נשמעת קצת כמו רי"ש; אבל אפילו הם כבר לא הבחינו בין סמ"ך לשי"ן שמאלית. את ההבדל הזה איבדו, ככל הנראה, חז"ל בכבודם ובעצמם.

אין לדעת בוודאות כיצד הגו את השי"ן השמאלית בתקופת המקרא - שפות מתפתחות קצת כמו משחק "טלפון שבור", ונהיר שגם בתקופת המקרא הגו אותה אחרת במקומות ובזמנים שונים. חוקרי השפה משערים שהיא נהגתה מאד דומה לסמ"ך, אלא שבמקום שהאוויר יתועל מעל הלשון הוא נפלט משני צדיה, מה שהופך את השי"ן השמאלית - תחזיק חזק - לעיצור מכתשי, חוכך צדי, אטום. רק חכה עם האימונים עד שתהיה לבד, שלא יחשבו שהשתגעת.

איור: ערן מנדל