כלור באמת מטהר את הבריכה?

ירון היקר,

נכון, רובם המכריע של המתרחצים - ילדים ומבוגרים - משתינים במים בלי להתבלבל, ורובם אפילו מוכנים להודות בכך בסקרים אנונימיים. אלא שאדם בוגר משתין בממוצע רק ליטר וחצי ביום, ואם מאה איש ירכזו את כל כח ההשתנה שלהם לתוך בריכה ציבורית אחת, בגודל של 25 מטרים על 12, יידרשו להם שלושה שבועות כדי לעשות שלולית בגובה סנטימטר. והשתן עצמו - גם כשלא שותים מספיק והוא יוצא צהוב, מצחין ומרוכז - מכיל לפחות 95% מים, אז ריכוז החומרים ה"שתניים" בבריכת השחייה מאד מאד נמוך. והכי חשוב: אף אחד מהם אינו מזיק. עצם העובדה שהם מופרשים בשתן רומזת שהגוף יודע בדיוק איך להתמודד איתם. אנשים לוגמים שתן להנאתם (המינית או הבריאותית) במשך שנים ללא כל תופעות לוואי. למעט הריח מהפה.

בריכת שחייה צילום: אם סי טי

חיידקים, כמובן, מפחידים אפילו בריכוזים נמוכים, בשל יכולתם להתרבות במהירות; אך בשתן כמעט אין חיידקים. תרומת חיידקים משמעותית הרבה יותר מגיעה דווקא מחברתו הטובה, הצואה. אמנם רוב המתרחצים מאד משתדלים שלא לִצְאוֹת בתוך המים, אפילו בסקרים אנונימיים, אך נדרשת מידה לא מבוטלת של תמימות כדי להניח שכולם ניגבו את ישבנם בקפידה, או שהם לא פולטים שאריות עתירות קוליפורמים צואתיים יחד עם גז המעיים. והתרומה המשמעותית ביותר מגיעה בכלל מהצד השני של מערכת העיכול: כולם יורקים במים, במודע או שלא במודע, והפה האנושי הוא מושבת חיידקים אחת גדולה.

כאן נכנס לתמונה הכלור. טיהור מים בכלור הוא אחד ההישגים התברואתיים הגדולים של המאה ה־20 ­- קשה לאמוד כמה חיים ניצלו הודות להוספת כמות קטנה של רעל למים - ועדיין, מדענים לא בטוחים איך זה עובד בדיוק. מה שיודעים זה שכאשר כלור פוגש חומרים אורגניים הוא מפרק ומשנה אותם, ושהעניין הזה מאד קטלני למגוון עצום של גורמי מחלות. אז אם הבריכה מטופלת כהלכה, אתה יכול להכניס את הילדה למים בראש שקט. לפחות מבחינת החיידקים. בלאו הכי הסכנה הגדולה ביותר בבריכה אינה הפיפי או הכלור, אלא המים עצמם.

ילד יכול לטבוע בתוך כ־30 שניות, גם במים רדודים, ובדרך כלל הם עושים את זה בשקט מחריד. אי אפשר להדגיש את זה יותר מדי: המים מסוכנים בסדרי גודל יותר מכל סכנות הבריכה האחרות גם יחד, וטביעה בבריכת שחייה היא אחת מקוטלות הילדים המובילות בעולם. במקום לפחד משטויות, מוטב שתשים עין על הילדה.