גילה משחק לידי הממשלה

הדבר הכי מוזר בהתפטרות של הממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה הוא, שיכול מאוד להיות שמה שיקרה עכשיו הוא בדיוק מה שגילה מציג שהוא לא רצה שיקרה ולכן בחר להתפטר.

גילה לא רצה שהממשלה תעשה לו אובר־רולינג - שהפוליטיקאים ילכו לו מעל לראש ויפעילו את הסמכות שניתנה להם בסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שמתירה לממשלה לפטור הגבל עסקי מקביעת הממונה אם יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. במקרה הזה תטען הממשלה שיש חשש כזה, כי פירוק המונופול משמעו ביטול חוזים חתומים או כמעט חתומים של אספקת גז למצרים ולירדנים, דבר שעלול להזיק למאמצים של ישראל לשיפור המצב הגיאופוליטי שלה במזרח התיכון. זה לפחות הטיעון הפורמלי.

אז גילה התפטר. הוא פחד, כך נטען, שאם ימשיך להתנגד למתווה שהוצע על ידי הפקידים האחרים - בעיקר המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים באוצר - אזי הממשלה תלך לו מעל לראש.

לפרצה חד־פעמית יש נטייה להתרחב

אם תשאלו את הפקידים הבכירים, הם יגידו לכם שגילה לא הותיר להם שום ברירה. החלופה היא לחכות שלושה חודשים עד שגילה יעזוב ועוד שלושה חודשים עד שייבחר לו מחליף, ועד שזה ילמד את הנושא, ולכו תדעו מה יקרה אז או עד אז. ולכן כעת מסתמן שיקרה מה שגילה לא רצה לכאורה שיקרה - שהממשלה תפעיל, בצעד תקדימי, את סמכותה ותפעל מעל לראש של הממונה.

מאגר תמר צילום: אלבטרוס

האם זהו מדרון חלקלק מסוכן, שעלול לסרס את מעמדה העצמאי והחשוב של רשות ההגבלים העסקיים? האם זוהי דלת שברגע שהפוליטיקאים יעברו בה פעם אחת מבלי שיקרה להם נזק תדמיתי הם לא יהססו לעבור בה שוב ושוב?

התשובה לכך לא חד־משמעית. כל עוד סעיף 52 נשאר מנוסח כפי שהוא היום, אזי השימוש בו שמור למקרי קיצון, שמשק הגז הטבעי הוא כנראה אחד הבודדים שבהם. קשה לראות את הממשלה מנמקת את השימוש בסעיף הזה - שמשמעו פסילת קביעה של הפקיד המקצועי שהוסמך לכך - במקרה של מיזוג בין רשת מגה לרמי לוי, למשל.

רק שפרצות כאלה, ברגע שנעשה בהן שימוש פעם אחת, יש להן נטייה להתרחב. ולכן לא לגמרי מופרך לדמיין עתיד שבו הממשלה מתקנת את סעיף 52 ומרחיבה אותו, כך שתהיה לה הסמכות להפוך החלטות של הממונה על הגבלים גם במקרים של פגיעה במרקם החברתי של העם או חשש לערעור הסדר החברתי, לדוגמה, מה שזה לא אומר. זה נשמע מופרך, אבל דברים מופרכים מזה כבר קרו.

בכל מקרה, גילה לא יכול להיתלות ביושר בדאגה מפני הפעלת סעיף 52 כנימוק להתפטרות שלו, שכן ההתפטרות שלו רק מזרזת את הפעלת הסעיף הזה, ואין בזה אפילו דבר חיובי אחד שאפשר לחשוב עליו. לכולם היה עדיף לא להגיע למצב הזה. בוודאי למי שיירש את גילה בתפקיד.

גם ההסכם שגילה היה מוכן לחתום עליו לא היה תחרותי

כדי להבין איך בכלל הגענו למצב העקום הזה, צריך לקחת שני צעדים אחורה. ראשית, מי בכלל השחקנים הרלבנטיים. מי שהתחיל את כל הבוקה ומבולקה הזו היה בכלל אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.

באמצע דצמבר 2014 שלח ליכט מכתב חריג מאוד באופיו, קל וחומר אם לזכור שכבר היה מדובר בתקופת בחירות שבה הממשלה מתפקדת בחצי קלאץ'. ליכט קרא לפקידי הממשלה להתעורר ולהתחיל לעבוד יחד כדי להתניע את משק הגז הטבעי.

באותה עת חיכו כולם למוצא פיו של גילה, שכבר היה אמור לאשר את הפעילות של השותפות במאגרי הגז - קבוצת דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג'י האמריקאית - גם במאגר לווייתן וגם במאגר תמר. גילה לקח את הזמן. הוא הכריז שהוא יעשה את זה כבר שנה לפני כן, בסוף 2013, אבל התמהמה. והרגולטורים האחרים בינתיים נרדמו לחלוטין, כאילו כל עתיד משק הגז הטבעי מוטל רק על הכתפיים של גילה.

אחרי שהמכתב של ליכט התפרסם העסק החל לבעבע, ושבועיים לאחר מכן גילה פוצץ אותו לחלוטין כשהודיע שהוא חוזר בו מעמדתו הקודמת, וכי אין בכוונתו לאשר לתשובה ולנובל אנרג'י לפעול גם בתמר וגם בלווייתן.

בכך חשף גילה את ערוותה של הממשלה - גם של הפקידים וגם של הפוליטיקאים - שלא הכינה שום תוכנית אסטרטגית למשק הגז הטבעי בישראל, אף שמדובר באחד הנושאים הכלכליים החשובים ביותר למשק, למשך עשרות שנים קדימה.

מה שקרה מאז נראה כמו קומדיה עצובה מאוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי הוא מקים צוות חשיבה, או איך שלא קוראים לזה, שבו יישבו סוף כל סוף כל הרגולטורים הרלבנטיים, ויגבשו מדיניות ממשלתית אחידה למשק הגז הטבעי (תוך כדי משא ומתן עם חברות הגז עצמן). בשעה טובה.

ליכט. דחף את הפקידים לפעולה

רק שהצוות הזה לא הצליח לגבש מדיניות כזו. ליתר דיוק, הצוות הזה גיבש מדיניות, ואז הגיע למסקנה שהיא לא טובה או לא ישימה, ואז גיבש עוד מדיניות, ואז הגיע למסקנה שגם היא כנראה לא ישימה, אז הוא גיבש מדיניות נוספת. ובכל שלב כזה, המדיניות החדשה שגובשה הלכה עוד צעד אחורה ודרשה פחות מחברות הגז.

אז איך הגענו למצב שאפילו זה לא מצליח להתכנס לכדי פתרון אחד מוסכם? אף אחד לא מוכן לדבר על זה לציטוט. מאחורי הקלעים הם מספרים שהם עברו תהליך. שהם התחילו את המו"מ עם החברות בנקודה מסוימת, עם שאיפות מסוימות, ובהדרגה הבינו שאין להם דרך להשיג את כל המטרות שלהם ושחלק מהרעיונות שלהם אינם נכונים, כלומר לא יניבו תועלת למשק, או לא ישימים. או כמו שהיה מוכן להודות ביושר אחד הפקידים: "אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז. פערי המידע בינינו לבין החברות כל כך גדולים, שלקח לנו הרבה זמן להבין מה אפשרי ומה לא, ומה יכול להיות שעובד בעולם אבל לא יעבוד פה מסיבות מסוימות".

רק שגילה, כך הם טוענים, לא היה שותף לתהליך הזה. בניגוד לפקידים האחרים, לרבות אנשיו שלו בתוך רשות ההגבלים העסקיים, הוא המשיך לבחון את הנושא רק דרך המשקפיים שהוא מרכיב מתוקף תפקידו - האם המתווה שהממשלה מציעה יגדיל את התחרות בשוק הגז או לא?

התשובה היא לא. רק שהתשובה היא בכל מקרה לא: גם ההסכם שגילה עצמו היה מוכן לחתום עליו לפני שנה לא היה מגדיל את התחרות. וגם לפוצץ את העסק, ללכת לבית הדין להגבלים עסקיים ולחכות מה ייצא משם לא יגדיל את התחרות.

ובכלל, הפקידים מספרים שהם לא מצליחים להבין את גילה, את העץ שהוא טיפס עליו, ומדוע לא ירד ממנו. מה בעצם היה הפער בינו לבין הפקידים? ככל הידוע, בעיקר סוגיית המכר בנפרד. כלומר, השאלה אם תשובה ונובל אנרג'י יתחרו זה בזה תוך כדי שהם שותפים במאגר לווייתן או לא. גילה רצה שכן, הפקידים האחרים רצו בהתחלה גם הם, אבל אחר כך השתכנעו שזה לא יעבוד מנימוקים שונים (חוסר אפשרות להקים חומות סיניות אפקטיביות, יתרון לא תחרותי לשותפה שתחזיק בתפעול צנרת הגז ונימוקים דומים), והחליטו לרדת מזה. זו, בשורה התחתונה, היתה כל המחלוקת.

בכל מקרה, ועל כך אין חולק, המחירים למשק לא היו יורדים ותחרות פרועה לא היתה מתחוללת פה. זו, ככל הנראה, לא תושג בזמן הנראה לעין. אולי בעוד עשר שנים, אולי יותר. עד אז אין מנוס מפיקוח על מחירים וצעדים מסוג זה כדי לוודא שהמונופול הקיים לא מנצל אות כוחו. על זה גילה התפטר, בעיקר כשהבין שהוא עם הגב לקיר ושאיש לא ייתן לו גיבוי, ושבעצם אף אחד לא מבין מה הוא מנסה להשיג.

המדינה צריכה לסייע למתחרים להיכנס לשוק

המתווה שגובש במשרדי רה"מ והאוצר רחוק מלהיות מושלם. הוא לא מגדיל את התחרות, הוא משאיר בידי המונופול את האפשרות, גם אם מצומצמת יותר, לסחוט רווחים מונופוליסטיים, ומנגנוני הבקרה שהוא מבקש ליצור אינם בהכרח ישימים. ובכל זאת, הוא טוב יותר מהמצב הקודם.

המשימה העיקרית כעת תהיה ליישם את המתווה הזה - להוציא את תשובה ממאגרי תמר, כריש ותנין, לפקח על מחירי הגז בחוזים של השותפות ממאגר לווייתן, ולעשות כל מה שאפשר בשביל להכניס לשוק הזה שחקנים נוספים.

זה אומר, למשל, שהמדינה תצטרך לשים כסף ולפתח תשתיות גז בים כדי לחסוך עלויות לשחקנים נוספים שייכנסו למאגרים קטנים כמו כריש ותנין, או לתת להם ערבויות ממשלתיות שיוכלו להשיג מימון להקמת תשתיות כאלה, או לקנות מהם חוזי גז, או להגן עליהם מול לקוחות מפני מונופול הגז של נובל אנרג'י. ראש אגף התקציבים אמיר לוי אמר אתמול בוועידת האנרגיה שהממשלה תעשה בדיוק את זה. אם לשפוט לפי ההתנהלות המחדלית שלה במשק הגז עד היום, הסיכוי שהיא תצליח לעשות את זה קטן.