חקר ביצועים: השבוע של כחלון, גילה וארדן

שר האוצר נזהר בגז

לפני הבחירות משה כחלון אמר שקשריו עם קובי מימון לא ימנעו ממנו לעסוק בדואופול הגז. השבוע, כשהמאבק סביב הגז בער וכולם תהו למה נדם שר האוצר, הוא הכריז שלא יעסוק בנושא. למה? בגלל קרבתו למימון. זו השיטה הכחלונית הידועה לשבח ולשמצה: שר האוצר מתמחה בלומר את הדבר הנכון בזמן הנכון כדי להמשיך ללהטט עם תפוחי האדמה הלוהטים. כשצריך להיבחר, מימון לא יעמוד כמכשול. כשצריך לקבל הכרעות קשות, מימון הוא מקפצה לדילוג מעל המוקשים. כחלון הרי לא באמת מוטרד ממראית העין בעניין מימון. ייתכן שהוא אף סבור שהדואופול צריך להתפרק, כפי שטען ערב הבחירות. אבל הוא מבין שהקרב מול ראש הממשלה אבוד, אז הוא שולף פסלון חסינות בדמות מימון. השיטה הזאת הביאה אותו רחוק, אבל כישורים פוליטיים ויכולת לזהות לאן נושבת רוח הבוחרים, כמו ברפורמת הסלולר, אינם מספיקים להתמודדות עם דילמות כלכליות מורכבות. בתפקידו הנוכחי נדרשות גם עמדות ברורות בסוגיות שנויות במחלוקת — שלעתים הציבור יאהב, ולעתים פחות.

גלית חמי

כחלון. נסיך התמרון צילום: עומר מסינגר

הממונה התפטר בגלל הגז

הממונה על הגבלים עסקיים פרופ' דיויד גילה התפטר השבוע, והסביר כי הוא מתנגד למתווה של הממשלה לפירוק דואופול הגז, מתווה "שאני משוכנע שלא יביא תחרות בשוק חשוב זה". מבחינת גילה, פגיעה בתחרות היא חזות הכל. אבל העמדה הזאת שלו היא דעת יחיד מול חמישה רגולטורים אחרים בתחומי האנרגיה, האוצר והמשפטים - יוג'ין קנדל, אבי ליכט, אמיר לוי, אורנה בכור וסשה ורשבסקי. קל לצייר את גילה כמגן הציבור וכאובדן גדול למאבק ביוקר המחיה, כפי שנעשה השבוע, אבל אפשר גם לתהות: האם כל האחרים משקללים את האינטרס הציבורי פחות טוב מגילה? האם כולם מוטי טייקונים? או שאולי אפשר לתת את הכבוד גם לדעת הרוב בקרב אנשי מקצוע, שכנראה יודעים לזהות מתי פשרה היא כזאת שמשיגה את הטוב ביותר בסד האילוצים הנתון.

משה גורלי

גילה. כולם טועים? צילום: עמית שעל

חשש לתחרות בענף הגז

תחרות היא דבר חמקמק. גם אם משקיעים מאמצים אדירים כדי לאפשר אותה, לפעמים מספיקים חסם אחד קטן, קושי קל בחיבור לתשתית או עמלה זערורית כדי להרוג אותה. אבל ברשות ההגבלים העסקיים נלחמים בחסמים האלה, לטובת הציבור. אני יודעת את זה מתוך עבודתי שם בעבר ומתוך המפגשים שלי עם אנשיה לאחר מכן, בתחנות שונות במאבקים שלהם. לכן הבשורה הקשה של השבוע לא היתה ההתפטרות של הממונה דיויד גילה, אלא ההכרזה שלו שבענף הגז הטבעי לא תהיה תחרות. כך מתחיל שוק עקום, שעוד עלול להתבסס כמו חברת החשמל, הדואופול הבנקאי, ענף המלט ונמל אשדוד. בעתיד עוד נבלה שנים בלנסות להבין איך לתקן את השוק העקום הזה מהיסוד. לכן אסור לאפשר לדיון להתמקד בגילה ובניתוח התפטרותו ולסטות מהעיקר, שהוא היעדרה של התחרות בשוק הגז הטבעי. עם גילה או בלעדיו, לתחרות צריך לדאוג.

אתי אפללו

מאגר הגז לווייתן. גילה הוא לא העיקר צילום: אלעד גרשגורן

ביוש חולל טרגדיה

כן, שיימינג אישי הוא תופעה פסולה. לא היה צריך לחכות להתאבדות של אריאל רוניס, המנהל ברשות האוכלוסין שהואשם בגזענות, כדי להבין את זה. העובדה שאדם יכול לכתוב נגד אדם אחר פוסט אישי ותוקפני שמתגלגל באלפי שיתופים, בלי להיות כפוף לעקרונות אתיים כלשהם ובלי שאף גורם מוסמך בודק את העובדות, היא בעייתית ומקוממת. ואולם בסערה התקשורתית השבוע נשכח עניין אחד: מבצעי השיימינג, ברוב המקרים, לא באים לנקום - אלא לזעוק. הם מרגישים שנעשה להם עוול ושאין להם לאן לפנות, ולכן פונים לאפיק היחיד שהם מכירים שבו מובטחת להם אוזן קשבת. נכון, שיימינג צריך להיות מכוון נגד חברות מסחריות או נגד הרשויות עצמן, לא נגד אנשים פרטיים או עובדים ספציפיים. אבל גם לחברות ולרשויות יש אחריות: הן צריכות להציע הקשבה אמיתית ללקוחות ולאזרחים, בפייסבוק או פנים אל פנים.

דור צח

רשות האשפוז נקברת

יו"ר רשות האשפוז הממלכתית אסתר דומיניסיני התפטרה השבוע מתפקידה. אסור לטעות ולהתייחס לכך כאל בשורה מינהלתית לא מעניינת; ההתפטרות הזאת והרקע לה הם מה שמתרחש מאחורי הזקנה במסדרון, הכותרת בעיתון על גירעון של בית חולים ממשלתי, ההמתנה לניתוח שנקבע לעוד חודשים ארוכים וכל תשלום למערכת הפרטית. דומיניסיני עזבה כשהבינה שסגן שר הבריאות החדש־ישן יעקב ליצמן בעצם רוצה לקבור את רשות האשפוז. הגוף הזה הוקם לפני פחות משנה, כהמלצה היחידה של ועדת גרמן שיצאה לפועל, ומתוך הבנה של כמעט כל העוסקים בתחום שמדובר במוסד הכרחי ממש, שאמור היה לעשות את מה שברור שצריך לעשות: לפקח על בתי החולים הממשלתיים, לדאוג לתשתיות, לכוח האדם, לניהול הכספי, לקבוע מדיניות ארוכת טווח כדי להקל את המצוקות של בתי החולים - ושל האזרחים. ליצמן אולי מבטיח לעשות רפורמות גדולות בענף הבריאות, אבל השבוע הזה הוכיח שהוא התחיל את הקדנציה ברגל שמאל, עם נזק גדול.

מיקי פלד

ליצמן. מתחיל בנזק צילום: עומר מסינגר

המפרק שוב חוגג

עו"ד שלמה נס הולך לגזור עוד קופון שמן, הפעם כמפרק של חברת אגרקסקו. נס תובע את המדינה, שכנראה ניהלה את החברה בצורה כושלת, דורש 500 מיליון שקל, ומתכנן לקבל, עם שותפו עו"ד פיני רובין, רבע מהסכום. רבע. מכל סכום. כלומר אם נס ורובין יזכו בתביעה אבל בית המשפט יפסוק לאגרקסקו רק 100 מיליון שקל, נס ורובין עדיין יקבלו 25 מיליון. אלה מספרים לא סבירים: אגרקסקו היא לא אנרון, היא רק חברה קטנה שקרסה ברעש גדול. התיק הזה ממחיש עד כמה התחום של שכר הטרחה הוא פרוץ ומופרע. הכללים גמישים, הסדקים רחבים, ואליהם נכנסים הנסים והרובינים וחוגגים. שרת המשפטים הקודמת קידמה הסדרה של העניין, אבל לא הספיקה להשלים את המלאכה. זו יכולה להיות פתיחה טובה ומוצדקת לכהונת שרת המשפטים החדשה.

גולן פרידנפלד

נס. איפה השרה? צילום: מיקי נועם אלון

שר חדש התווסף

יש אלפי חוקים כתובים ולא כתובים לניהול נכון של משא ומתן, ורובם עוסקים באופן שבו עליך לנצל עד תום את הכלי שברשותך, את הכישרון המיוחד שלך, או את היעדרו אצל האדם שמולך. גלעד ארדן הוא איש רב כישורים וכלים, כולם ידועים היטב לבנימין נתניהו. ראש הממשלה הוא אמנם מומחה לא קטן למשא ומתן, אבל גם הוא טועה לפעמים, למשל כשהחליט להשאיר את ארדן מחוץ לממשלה. השבוע הטעות הזאת תוקנה, אבל האיזון המקורי לא השתנה: נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה שארדן רוצה להיות בתוכה. כי בין כל הטיפים המתוחכמים לניהול משא ומתן, כדאי לא לשכוח כלל אחד: אין מה להגיע לשולחן הדיונים בלי יכולת אמיתית להגיד "לא". אם איבדת אותה בדרך, תמיד תצא מופסד. ואם אלה כישורי המשא ומתן שלך, כנראה שאתה עדיין לא ממש בשל לתיק החוץ.

רון גורדון

ארדן. ה"לא" הלך לאיבוד צילום: עמית שאבי

חוק נגד זריקת מזון

בצרפת אושר בשבוע שעבר חוק חדש, שיאסור על מרכולים גדולים לזרוק מזון ויחייב אותם לתרום אותו לבתי תמחוי או להעבירו למאכל בעלי חיים, אחרת ייקנסו בעד 75 אלף יורו. המהלך הזה מצטרף ליוזמות מקומיות אחרות למניעת בזבוז מזון: בשנה שעברה, למשל, השיקה רשת המרכולים אינטרמארשה קמפיין נגד השלכת ירקות ופירות מכוערים, ובמקביל הכניסה הממשלה לשוק כללים חדשים לקביעת תוקף למוצרי מזון, שמאפשרים חיי מדף ארוכים יותר. המאמץ המלחמתי הזה מרשים מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שהוא מתקיים במדינה שכמעט לא משליכה מזון: הצרפתים זורקים רק 25 ק"ג אוכל לשנה לבן אדם, לעומת 760 ק"ג בארצות הברית, השיאנית. המדיניות הצרפתית בהחלט מעוררת השראה, ואפשר לקוות שתחלחל לאט לאט למדינות נוספות. אבל עד שהיא לא תכה בלב חברת הצריכה האמריקאית, קשה לראות אותה באמת בולמת את טירוף הצריכה וההשלכה.

תמר טוניק