למה מחבתות אינן מרובעות?

אפרי היקר,

אפילו כשמצופפים סירים עד שהם ממש נושקים זה לזה, עדיין נותרים ביניהם רווחים. ולא צריך ללמוד גיאומטריה כדי לנחש שסירים בעלי תחתית רבועה (או משולשת, או משושה) יעלימו את הרווחים האלה וינצלו טוב יותר את השטח על הכיריים ובארון.

אלא שמול היתרון הזה נערמים חסרונות למכביר. ראשית, עיגול הוא הצורה החסכונית ביותר. סיר מרובע ידרוש יותר מתכת ולכן יהיה יקר יותר מסיר עגול באותו נפח. גם תהליך הייצור של סירים עגולים פשוט וזול יותר, גם כשאתה משתמש באבניים (וזו, מן הסתם, הסיבה ההיסטורית לעגלגלותם של כלים) וגם בבית־החרושת המודרני – ומאותה סיבה: נוח וקל לסובב דברים ולעבד אותם באופן זהה מכל הצדדים, ללא פינות שיוצאות מן הכלל.

עיגול הוא הצורה החסכונית ביות צילום: עומר מסינגר

הסימטריה העגולה תורמת גם לפיזור האחיד של החום, שלעולם לא יהיה שווה במחבת רבועה; מונעת הצטברות טינופת בפינות; ומקלה מאד את הפיכת המזון בעזרת טלטול המחבת (בין שמדובר בחביתה השלמה או בירקות המוקפצים).

אך כל אלה מחווירים לעומת הגדול שביתרונות הסיר העגול: ערבוב בתנועות חלקות ומתמשכות. בסיר מרובע אתה יכול או לפספס את הפינות לגמרי או לעצור בהן ולשנות כיוון. זה גם לא נוח, גם מעלה את הסיכויים להתנגשות אלימה בין הכף המערבבת לדופנות הסיר, והכי גרוע – מעודד את המרק המתערבב להתיז לכל עבר.

אז פה ושם אפשר לפגוש כלי כיריים מרובעים. בעיקר מחבתות גריל (וביתר שאת אלה המכונות "פלאנצ'ה") שבלאו הכי לא מערבבים או מטלטלים. אבל במשך דורות ותרבויות סירי מרק נשארים עגולים. ובצדק.

אני מבינה למה בקומקום חשמלי יש קו שמסמן את מינימום המים שצריך לשים. אבל למה יש גם קו מקסימום? שיר

כל קומקום חשמלי שמכבד את עצמו יודע "לקפוץ" כשהמים רותחים. והוא לא יכול להסתמך על טמפרטורת המים לשם כך, כי טמפרטורת הרתיחה משתנה בהתאם לגובה: בים המלח הם רותחים ב־101 מעלות, ועל פסגת האוורסט ב־70.

אז כמעט כל הקומקומים מודדים את פליטת הקיטור. מעל קו המים יש צינור קטן, וכשהמים רותחים הקיטור נדחף דרכו אל חיישן שמכבה את הקומקום. לכן כשהמכסה לא סגור טוב ולקיטור יש לאן לברוח, הקומקום פשוט מסרב "לקפוץ".

קו מים גבוה מדי יחסום את פתח הצינור ויביא לתוצאה דומה. וזה עוד בלי להזכיר את הסיכוי להתזת מים רותחים מהפייה בשלב הבעבוע. והרי לשפריצים לא צריך קומקום פתוח. מספיק סיר מרובע.