חקר ביצועים: השבוע של מגה, מרקסטון והתעשייה האווירית

מי יקנה את מגה?

עורכי הדין שמונו לנהל את מגה מטעם בית המשפט, במסגרת הליך הקפאת ההליכים, כבר נכנסו לתפקיד ויצאו לחפש קונים. המוטיבציה שלהם ברורה - למקסם את התמורה ממכירת הרשת, כדי לגזור קופון כמה שיותר שמן. אלא שהמחיר הוא כבר לא העיקר. העולם השתנה, הגדרת הערך בעולם העסקים מורכבת יותר מאשר השורה התחתונה לבדה. היום בעלי העניין הם לא רק בעלי המניות, אלא הספקים, העובדים, הלקוחות. קשה לדרוש מעורכי הדין לפתוח את הפריזמה הצרה שלהם ולראות עוד משהו חוץ מאת הכסף, אבל אולי הגיע הזמן שבית המשפט יעשה את זה, ויוכיח שהוא יכול לשנות את סדר היום הערכי. כשהשופט אילן שילה, שמלווה את התהליך, יידרש לאשר את המכירה של הרשת כולה או של חלקים ממנה, הוא צריך לוודא שהיא הטובה ביותר לא רק במונחים של תמורה מקסימלית, אלא גם בשאר הפרמטרים של שאר בעלי העניין.

גלית חמי

השופט שילה. נציג כל בעלי העניין צילום: מוטי קמחי

למה המנכ"ל לא טס?

"כלכליסט" חשף השבוע כי מנכ"ל התעשייה האווירית יוסי וייס אינו יכול לבקר בארצות הברית, אחד משוקי היעד של החברה. גוף עסקי ענקי, שוק מרכזי, ומנכ"ל שלא מגיע. למה? זו ארצות הברית שלא מרשה לו? מה הרקע? ממתי זה קורה? בהנהלת תע"א מסרבים לספק כל מידע בנושא. זו אותה הנהלה שהבטיחה רוח חדשה, כזאת שאינה חוששת מהוועד הכוחני, שדוגלת בהתייעלות בשם הרווחיות, שחותרת לצמיחה ותחרות. המון מילים יפות, ולגמרי לא שקופות. כי ההתנהלות בפרשת הטיסות של וייס היא בדיוק ההפך מרוח חדשה. זו אותה הסתרה ישנה - ומטרידה.

נעמה סיקולר

יוסי וייס, מנכ"ל התעשייה האווירית. מה חדש צילום: עמית שעל

תכשיט? סתם עסקה גרועה

קרן מרקסטון של רון לובש מכרה השבוע את רשת התכשיטים מגנוליה לאחד הספקים הוותיקים שלה, שפועל בתחום מ־1939. התמורה: כיסוי החובות, ועוד כמה גרושים. זאת אותה רשת שמרקסטון מנסה להנפיק כבר שנתיים, פעם אחת לפי שווי של 80 מיליון שקל ופעם לפי שווי של 40 מיליון, שתי הערכות שווי מופרכות לגמרי, כפי שמוכיחה העסקה הנוכחית. הסיפור הזה מוכיח עד כמה עמוקים פערי הידע בין אנשי הכסף לאנשי המעשה: מה שכמעט הונפק לפיננסיירים ב־80 מיליון שקל, מקצוען בתחום העריך בכמעט כלום. אבל הסיפור הזה נדיר. עכשיו תארו לעצמכם מה קורה בהנפקות אחרות, שמשווקות טוב יותר, ממותגות גבוה יותר ונכנסות לתיקי הפנסיה של כולנו, לעתים לא מעטות במחירים מנותקים לגמרי מהמציאות.

גולן פרידנפלד

רון לובש, מנכ"ל קרן מרקסטון. בין השוּק למציאוּת צילום: בלומברג

טיוטה ל"תקנות אליהו"

אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר מנסח בימים אלה תקנות שלפיהן בעלי השליטה בחברת ביטוח או קרובי משפחתם לא יוכלו לכהן כמנכ"ל החברה. המהלך הזה, שמובילה המפקחת דורית סלינגר, רלבנטי כרגע בעיקר לחברת מגדל של שלמה אליהו, שבנו ישראל מכהן כמנכ"ל שלה. בשנה האחרונה התחלפו במגדל ביטוח שני יו"רים, שלא ממש מצאו את מקומם בתוך הקונסטלציה המשפחתית, ושווי השוק שלה ירד משמעותית. סלינגר מבינה שחברות ביטוח צריכות ממשל תאגידי מחמיר, כמו זה שחל על הבנקים; אחרי הכל, גם חברות הביטוח מנהלות הון אדיר של כספי ציבור. אבל בבנקים לבעלי השליטה או קרובי משפחתם אסור לכהן גם כמנכ"ל וגם כיו"ר; בחברות הביטוח, לעומת זאת, התקנות עוסקות כרגע רק במנכ"ל ולא מתייחסות ליו"ר. חבל. עוד צעד אחד נוסף, הרחבה של האיסור, היה מחזק את הסדר בחברות לטובת הציבור.

אתי אפללו

סלינגר. חסר עוד צעד צילום: עמית שאבי

מילוי טפסים מקוון, לא לכולם

תגידו לי מזל טוב, החלטתי לפתוח עוסק מורשה. חיפשתי באינטרנט, חיפשתי וחיפשתי, וגיליתי שמשום מה אי אפשר לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת ברשת. בלית ברירה שמתי פעמיי למע"מ ירושלים. אנחנו גרים לא רחוק מבית שמש, וזה נראה לי הגיוני. צלחתי את השלג, המתנתי במסדרון עם הטפסים מלאים, ובסוף קרא לי הפקיד. איפה אתה גר? שאל. אחרי שעניתי, פניו בישרו רעות: אתה לא פה, אתה משויך למע"מ רמלה. אבל אני כבר פה, עם הטופס, מה ההבדל? לא, סע לרמלה. ככה המדינה מעודדת פתיחת עסקים קטנים. משה אשר ורשות המסים, אנחנו ב־2016, אל תתגאו בזה שאתם דיגיטליים אם אתם עדיין מטרטרים יותר מדי אנשים.

שאול אמסטרדמסקי

משה אשר, מנהל רשות המסים. מקלות בגלגלים צילום: אוראל כהן

גורמי האכיפה נגד העיתונאים

פרשת מסמך הרפז הסתיימה בשבוע שעבר, לא בלי שהיועץ המשפטי לממשלה טרח לומר מה דעתו על תפקוד העיתונאים בסיפור. אחר כך היה זה פרקליט המדינה שי ניצן שהחליט לא לפתוח מחדש את תיק דריסתו של הנער גל בק, ועל הדרך הטיל דופי בעבודתה של העיתונאית איילה חסון. בשני המקרים שרבוב העיתונאים לחוות הדעת מיותר. הוא מעיד על אובססיה מסוימת שיש לאוכפי החוק כלפי התקשורת, וגם על חוסר הבנה בנוגע לחלוקת התפקידים בדמוקרטיה. לעיתונאים מותר לאסוף ולפרסם חומר בלי תיאום עם הפרקליטות, ומותר להם להביע דעות בלי להמתין לכתב אישום או פסק דין. החופש הזה יכול להוליד לעתים עימותים עם אוכפי החוק, ואולי אפילו תקלות, אבל בלעדיו יינזקו קשות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. לאיומים של הפוליטיקאים עליהם לא צריך להוסיף גם את הרעשים מהפרקליטות.

משה גורלי

וינשטיין. לא חסך את דעתו על העיתונאים צילום: מוטי קמחי

צמיחה חלשה ברוסיה

נתוני הצמיחה של רוסיה בשנה החולפת, שפורסמו השבוע, היו הגרועים ביותר בשש השנים האחרונות: הכלכלה התכווצה ב־3.7%, פועל יוצא של הרובל החלש והירידה במחיר הנפט. היו כמובן עוד גורמים שדרדרו את המשק הרוסי ושלא הוזכרו בהודעה הרשמית: הסנקציות המערביות בעקבות סיפוח חצי האי קרים והפלישה למזרח אוקראינה, והמעורבות המורכבת במלחמת האזרחים בסוריה. במילים אחרות, פוטין מנסה להסוות את הנזקים בחזית אחת, הכלכלית, באמצעות חימום גזרה אחרת. פטנט מוכר, אחרי הכל (שאף פעם לא עובד בטווח הארוך).

רן אברמסון

פוטין. מסיט את האש צילום: איי פי

מיקרוסופט רוצה אותנו יעילים

כלי פרודוקטיביות הם ז'אנר פופולרי שמבטיח לנו להיפטר מכל חוסר היעילות הזה שנקרא האופי ולהתחיל להיות מי שאנחנו באמת יכולים להיות. Any.Do ואפליקציות אחרות מאפשרות ליצור רשימות משימות שנראות נהדר על המסך, אבל נשכחות כשנכנסים ללו"ז דברים דחופים יותר כמו דפדוף אינסופי באינסטגרם. עכשיו גם מיקרוסופט מנסה להושיע את האנושות, ובגרסה הבאה של ווינדוס 10 מערכת ההפעלה תסרוק אוטומטית מיילים בחיפוש אחר הבטחות שפיזרתם, כמו לסיים עד יום חמישי את הפרויקט הדחוף בעבודה, ותזכיר לכם שגם ממש צריך לעשות זאת. כן, אולי נהיה יעילים יותר, ורשימת המשימות תתקצר. אבל מי יגן על חלקות הבטלה והעצלות האחרונות שלנו, שאפילו מחקרים כבר הוכיחו את תרומתן למין האנושי? איזה עוד ז'אנר יוכל לצמוח ביצירתיות אדירה כמו ענף התירוצים? ומתי דת היעילות כבר תניח לנו לנפשנו?

דור צח