מחפשים את הגרושים מתחת לאדמה

"לפני שהתגרשתי גרנו בשכונה סמוכה לזו", מספרת נטלי. "אחרי הגירושים לא רציתי להעביר את הילדים לסביבה אחרת, כדי שלא יחוו זעזוע חברתי. חיפשתי יחידת דיור שתתאים לתקציב שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אתה לא משפחה נורמטיבית או משק בית זוגי — אתה לא קיים. אין היצע של פתרונות דיור משפחתיים קטנים במחיר נמוך יותר. כשמצאתי את דירת המרתף הזאת לא הבנתי איך כולנו ניכנס פה. בינתיים אנחנו כאן כבר שנתיים.

אמנון כהן. "במרתף הקודם חייתי בבונקר, בלי אור ואוויר. במרתף הנוכחי יש לפחות חדר לילדה" צילום: צפריר אביוב

"אני מרגישה את הקושי בעיקר בהשוואה לשאר הילדים בכיתה. זאת שכונת וילות מפוארות וגדולות, ואז באים חברים ושואלים 'זה כל הבית שלכם? איפה השאר?'. אז אני אומרת 'כן, זה הארמון החמוד והאהוב שלנו, יש לנו פה כל מה שאנחנו צריכים'. אני מזכירה לעצמי שאנשים חיו במקומות כאלה בעבר, כל היום יחד".

ובכל זאת, בטח יש רגעים שבהם הילדים משגעים אותך ובא לך להיות לבד לרגע.

"כשבא לי להירגע קצת בשקט, הדרך היחידה היא להיכנס לשירותים ולסגור את הדלת או לשים אוזניות".

פשוט אין דירות

כניסה למרתף צילום: צפריר אביוב

פתרון הדיור של נטלי אינו יוצא דופן. להפך. מבדיקת "מגזין כלכליסט" עולה שהוא צובר תאוצה בקרב גרושים וגרושות. במציאות הכלכלית הנוכחית פיצול משק בית אחד לשניים נהפך לנטל כלכלי כמעט בלתי אפשרי. נוסף על ההוצאות הרגילות ישנן גם עלויות המזונות (1,500–2,000 שקל לילד בממוצע) וכמובן הוצאות על עורכי דין. כל אלה הופכים את הגירושים, על פי הגדרת מקצת המרואיינים, לפיגוע כלכלי של ממש.

אל הלחץ הזה, האדיר ממילא, מתווספים מחירי הדירות המאמירים והשכר שלא משתנה. התוצאה: כששיעור הגירושים מגיע ל־28% ממספר הזוגות הנישאים ו־15 אלף זוגות מתגרשים בכל שנה, עשרות אלפי גרושים נמצאים במצוקת דיור פוטנציאלית.

לכך צריך להוסיף משתנה חשוב, אפילו קריטי: ההיצע הדל, הכמעט לא קיים, של דירות קטנות. לפי נתוני הלמ"ס, פחות מ־1% מהדירות שנבנו בעשור האחרון הן בנות חדר אחד, כ־1.5% בנות שני חדרים, ו־5.6% בנות שלושה חדרים. לשם השוואה, דירות בנות שישה חדרים ומעלה תפסו נתח של יותר מ־22% מהבנייה באותה תקופה.

בשנה האחרונה, לאחר עשור שבו נוצרה מצוקה חריפה בדירות קטנות, דווקא חלה התעוררות בבנייה של דירות בנות שלושה חדרים, אולם רובן בתל אביב, אזור שבו מחירי הדירות בגדלים אלו, גם לרכישה וגם לשכירות, גבוהים במיוחד. נוסף לכך, בגלל האטרקטיביות והצורך ההולך וגובר בדירות קטנות הן התייקרו בשיעור ממוצע גבוה יותר מדירות גדולות מהן. כך, מ־2013 עד 2015 עלה מחירה הממוצע של דירה בת 1.5–2 חדרים ביותר מ־19%, לעומת עלייה ממוצעת של 8.4% במחיר דירה בת 3.5–4 חדרים.

הלחץ הכלכלי והמחסור בדירות קטנות מולידים פשרה הולכת ורווחת — צלילה אל פתרונות דיור זמניים או ליחידות דיור מתחת לקרקע. החלונות עיליים וקטנים, האור נכנס במשורה, בחלק ניכר מהמרתפים אין די חלל או שחלוקת החדרים היא שלא כמקובל מעל הקרקע. אבל מתחת לקרקע זול יותר במאות ולפעמים אלפי שקלים, ואין ועד בית או תשלום ארנונה.

גרושים שהתראיינו לכתבה זו הבטיחו לעצמם שמדובר בפתרון זמני; אחרים מקווים לראות בו "ירידה לצורך עלייה", פתרון שיאפשר נקודת זינוק בהמשך הדרך. כזה, למשל, הוא המרתף שבו גר אמנון כהן בשכונה ותיקה של בתים פרטיים באשקלון.

זה המרתף השני שבו כהן מתגורר מאז גירושיו לפני שלוש שנים. הראשון, בבית קמה, "הרגיש כמו לגור בבונקר — חלונות מינימליסטיים, בלי אור ואוויר, תחושה של חיים מתחת לאדמה", הוא מספר.

במרתף הנוכחי כבר יש חלוקה לסלון, מטבח ושני חדרי שינה, וכהן מציג את חדר הילדים עמוס הצעצועים של בתו בת החמש: "זה בעיקר מה שחיפשתי במרתף הנוכחי — שיהיה חדר לילדה".

הריח הטחוב במרתף הוא זכר לסערה של תחילת החורף. בעיות הניקוז הקשות של אשקלון הובילו אז להצפה אזורית שפגעה גם במרתף של כהן, והוא פונה עם תושבים רבים אחרים. החלונות קטנים, והאור דולק כמעט בכל שעות היום. הספה, שאת סגנונה אפשר לתאר כלואי ה־16 פוגש את סדאם חוסיין, היא פיקדון מבעלי הבית. כהן לא מחבב אותה, אבל גם לא יכול להרשות לעצמו לרכוש סלון חדש.

"אין לי תקציב לדירה רגילה. אני משלם על היחידה הזאת 2,200 שקל לחודש. מעל הקרקע דירה כזאת תעלה לפחות 3,000 שקל לחודש. זה קצת מזכיר לי את הפרק מ'רמזור' על מתווך הדירות למתכלבים", הוא נזכר בפרק בסדרה הקומית שבו איצקו, הגרוש הטרי, חוזר לבית הוריו (בכלל, הביטוי "להתכלב" חוזר אצל לא מעט מן המרואיינים). אבל כשהוא נזכר ב"רמזור" הוא אינו צוחק. מה שמצחיק עד דמעות בטלוויזיה משעשע פחות במציאות.

אצל לא מעט מקרב המרואיינים הילדים מוצאים את עצמם גרים בשתי רמות חיים שונות: אחת אצל אמא, אחרת אצל אבא. "גרושתי שמרה על רמת חיים גבוהה. אני מבסוט מכך שלפחות בימים שבהם הבת שלי אצל אמא שלה היא גרה בסביבה איכותית", אומר כהן.

"התקנתי ארון שייצור חלל לילדה"

נעם (שם בדוי), בן 34, איש אקדמיה, גרוש ואב לילדה ממושב בשרון, מצא גם הוא דרך להתמודד עם האתגרים שמציב מרתף בדרך להפיכתו ליחידת דיור סבירה: "חבר גרוש התגורר ביחידת דיור במרתף של וילה בשרון, עד שנאלץ לחזור להורים כדי שיהיה לו די כסף לשלם מזונות ולהחזיר הלוואות", הוא מספר. "ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי במקומו. זה היה זול משמעותית מדירת שלושה חדרים מעל הקרקע. הסביבה פה טובה, ואין ארנונה או תשלום לוועד בית. התקנתי ארון ארבע דלתות כמחיצה שמחלקת את החלל לסלון ולחדר של הילדה, והוא חוסם את רוב האור כשהיא צריכה ללכת לישון".

"אחרי גירושים גם הייטקיסט כמוני יכול למצוא את עצמו חי כאדם עני", אומר אריק (43), גרוש זה חמש שנים ואב לשני ילדים במשמורת משותפת, המתגורר במזכרת בתיה. לפני הגירושים, הוא מספר, גר בבית פרטי עם שישה חדרים וגינה ביישוב. "אחרי הגירושים חיפשתי פתרון אקספרס שיאפשר לי להיות קרוב לילדים. מצאתי מרתף קטן, חדר וחצי. המחירים פה מאוד גבוהים, כך שאם היה לך מזל ומצאת משהו, לא משנה מה, אתה צריך להגיד תודה.

"בהתחלה ישנו בחצי חדר, במיטת קומתיים. כעבור שנה המרתף שתמורתו שילם 3,500 שקל נהיה צפוף. הבנתי שאלה תנאים לא תנאים. חיים מתחת לאדמה בבית ישן עם טחב, לילדים צפוף — אתה מגלה פתאום שאתה בעצם חי כמו אדם עני. מחצית השבוע הילדים מתגוררים עם גרושתי ברמת חיים אחרת לגמרי, בית פרטי בן שישה חדרים עם גינה, ומחצית השבוע, אצלי, בקושי יש להם מקום להכין בו שיעורים או לארח חבר. אחרי שנה במרתף, כשהבנתי שאני בשפל של השפל ולילדים לא נעים, החלטתי לצאת החוצה".

אילן. "אי אפשר להעמיד סיר כמו שצריך לעשות במשפחה, אפשר מקסימום להכין טוסטים לילדים. כשהבן מגיע, אני זורק מזרן על הרצפה" צילום: אוראל כהן

כיום אריק מתגורר עם ילדיו ביחידת דיור מעל הקרקע — באותו בית פרטי שבו שכר מרתף. "לכאורה השתדרגתי, אבל קשה לי לעמוד בתשלומים. אני תמיד במינוס".

אילן מיהוד, גרוש, אב לשלושה, גר גם הוא במרתף: "שלוש שנים גרתי באיזה כוך בראשון לציון, מחסן שהוסב לתנאי מגורים, אבל זה היה נורא ואיום: בלי חלונות, קטן, מטר על מטר, אפילו אני בקושי נכנסתי וחוץ מזה אין מקום לשום דבר. שלא לדבר על העובדה שהילדים לא יכולים לישון אצלי. גם היום, כשהבן שלי בא מהפנימייה מדי פעם, אני זורק לו מזרן על הרצפה — ונגמר המקום. כדי לקום לשירותים בלילה צריך לפלס דרך. היחידה הזאת כבר גדולה יותר, אבל עדיין, לתפקד כאן כאבא זה בלתי אפשרי. המטבחון קטנטן, מטר על 50–60 ס"מ; אתה רוצה לשים כיריים, תנור, כל דבר — זה קטן מדי. אי אפשר להעמיד סיר כמו שצריך במשפחה. כשהילדים באים, מקסימום אני יכול לעשות להם טוסטים".

בחזרה לבית אבא

עבור לא מעט גרושים אחד הפתרונות ההכרחיים הוא חזרה לחדר הילדות בבית ההורים. המחיר של אובדן הפרטיות גבוה, אך מי שפתרון כזה זמין לו חש בר־מזל. כזה הוא אייל (26), רכז שטח של חברת אבטחה, גרוש ואב לילדה, שחזר ליחידת המגורים בבית הוריו ביישוב בשרון. "לחזור להורים מרגיש כמו לוותר", הוא מודה. "אין לי פרטיות עם הבת שלי וגם לא לעצמי. להביא בחורה — אין על מה לדבר. אבל אני מעדיף לחסוך כדי להגיע לתקציב שאפשר לשכור בו משהו נורמלי, לשלב שבו הבת שלי תגיע לגיל שלוש ותוכל לעבור למשמורת משותפת. בינתיים אני עובד כמו פסיכופט, חוסך כל שקל".

בניגוד לאייל, מאיר מועלם (50) מגני תקווה, אב לשלושה, סוכן נסיעות במקצועו שמתגורר אצל ההורים בארבע השנים האחרונות — עוד לא רואה את הסוף. ילדיו מתגוררים בשכונת נווה סביון באור יהודה, והוא מתמרן בין שני הבתים. "לא משנה כמה כסף ארוויח, לשכור דירה אני לא מסוגל", הוא אומר. "לגור אצל ההורים זה קשה מאוד, אבל זה הפתרון היחיד אם אני רוצה לעמוד בהוצאות. כמה שההורים שלי מדהימים, בגיל 50 לעולם לא תוכל להרגיש בבית. ובכל זאת אני אסיר תודה שיש לי אפשרות כזאת. אני ממעמד הביניים, משתכר מעל לממוצע, אבל בלי התמיכה של ההורים הייתי נופל כבר מזמן".

גיא טל בפתח הקרוואן שלו בבית אלעזרי. "זה הדבר היחיד שהיה אקטואלי מבחינת מחיר. זו לא דרך חיים, זו הישרדות" צילום: אוראל כהן

"גרתי בשכירות בדירת שלושה וחצי חדרים, אבל הגעתי למצב שבו כבר לא יכולתי לשלם וחזרתי להורים", מספר גלעד בן־דוד (36), גרוש כשלוש שנים, אב לשניים (בני 3 ו־5) מרחובות. "כבר חודש אני גר אצל ההורים. לחזור להורים זאת תחושת כישלון, אכזבה. אני מרגיש שחזרת לגיל 16. את התקווה לקנות בית איבדתי".

גיא טל (40), גרוש שש שנים, אב לשניים, מבית אלעזרי, דווקא עלה מעל לפני הקרקע ומתגורר בקרוואן, וגם החוויה שלו מציגה מציאות בעייתית: "זה לא פתרון מגורים, זאת דרך חיים שאתה יוצר כדי לשרוד. המשפחה שלי בצפון, הילדים שלי ברחובות, אני חייב לגור כאן כדי לראות אותם. את הקרוואן שלי, שממוקם בחצר של בית פרטי, מצאתי בלוח נדל"ן: חיפשתי מקום לידם, מצאתי כמה דברים שלא יכולתי לעמוד בעלות שלהם, וזה היה הדבר האקטואלי היחיד.

"הקרוואן עומד על בלטות, הרצפה היא לא רצפה, אני לא יכול להכניס לפה כלום חוץ ממיטת קומתיים, כי אין מקום. ארון הבגדים הוא כוננית מזכוכית. יש לי מקרר ישן שקיבלתי מבעל המקום, והוא עובד כשהוא רוצה. הבת שלו החליפה ספה, אז קיבלתי את ספת הנוער שלה, וכשהילדים אצלי כולנו ישנים עליה. אני לא רוצה להראות מסכנוּת, אבל זה המצב.

"בת הזוג הנוכחית שלי בהיריון וגרה אצל אמא שלה באשדוד. כשהתינוק ייוולד, בימים הזוגיים אהיה איתו בדירה של אמא שלה, ובימים האי־זוגיים אהיה עם הילדים מהזוגיות הראשונה שלי פה בקרוואן".

דניאל ואפרת הגרושים גרו במרתפים סמוכים באבן יהודה וכשהפכו לזוג השתדרגו לדירה בפרדס חנה. "ברגע שעולים מעל הקרקע, משלמים עוד 2,000–2,500 שקל לחודש" צילום: זהר שחר

העלייה למעלה אפשרית רק בזוג

"עד היום היו לי רק דיירים גרושים. הדייר הנוכחי שלי גרוש וגם הקודם", מספרת ל"מגזין כלכליסט" ט', בעלת בית פרטי עם מרתף באבן יהודה. "הדייר הנוכחי שלי מתגורר כאן בגלל הקרבה למקום העבודה שלו ומשום שזה פתרון שמאפשר הפחתת עלויות. כשדייר לא אומר לך מראש שבחלק מהשבוע מתגוררים איתו ילדים, ואתה לא מעדכן את מספר הנפשות הרשומות בעירייה — אתה עלול לקבל קנס על שימוש חורג במים. כך נוצר לי חוב גדול של מים בתקופת הדייר הקודם".

דניאל (41), גרוש ואב לשניים, התגרש לפני כשלוש שנים ועבר להתגורר בדירת מרתף באבן יהודה. "חיפשתי דירות בגובה פני הים בנתניה, ליד הילדים, אבל הגעתי לחורבות שאת לא רוצה לחיות בהן, בטח לא להכניס לשם ילדים. אז התפשרתי על מגורים למטה. מרגע שאת עולה מעל הקרקע — את כבר משלמת עוד 2,000–2,500 שקל לחודש. ברור שזו ירידה ברמה, כי אני צריך לשלם מזונות, ואני מקפיד לשלם אותם וגם מעבר".

לדניאל אירע טוויסט מפתיע בעלילה – סוף טוב במונחים של דיור נורמטיבי. "בתקופת השכירות באבן יהודה הכרתי את אפרת, גרושה עם ילד, שהתגוררה במרתף אחר ביישוב. הפכנו לזוג. החודש יצאנו לגור בבית שרכשנו יחד בפרדס חנה.

“עכשיו, כשחזרנו להיות משק בית של שני מפרנסים, פתאום משהו במתמטיקה של רכישת דירה נראה שוב אפשרי. זה מאפשר לנו להפסיק לזרוק כסף על שכירות, וסוף סוף יהיו לנו ארבעה קירות משלנו, אף שהבית יהיה שייך לבנק ב־30 השנים הקרובות".