ערבב את הטיח, סרג'יו

מבחני המיון לפועלי בניין מולדבים המבקשים לעבוד בישראל נערכים בבית הספר ללימודי טכנולוגיה שבפאתי קישינב, בלב שיכון של בנייני רכבת ברוטליסטיים מוזנחים שנבנו בזמנים טובים יותר, כשמולדובה היתה חלק מברית המועצות. קר בחוץ, חמש מעלות, והרחובות שוממים. במבואה הרחבה והאפלה, לצד גרם מדרגות ישן, ניצבת קבינת עץ לבנה שדרך חלונותיה נשקפות שתי נשים עטויות מטפחות. הן מדברות רק רוסית ורומנית, השפות הרשמיות במולדובה (השפה המולדבית היא למעשה ניב של רומנית).

באחד ממבני בית הספר, שנראה כמו בית עם הסתדרותי, משתרך תור ארוך של גברים חסונים בשנות ה־20–30 לחייהם ולצדם כמה נשים שהגיעו כדי לסייע לבני זוגן במילוי השאלונים. אף שהמסדרון מלא ועמוס, שורר במקום שקט: הממתינים לא מדברים זה עם זה וגם לא בטלפון, אלא עומדים ובוהים. זה סוג הבהייה שנעלם מעולם שבו המתנה הפכה להיות התעסקות בטלפון הסלולרי. בתחילת התור הם מתבקשים למלא שאלונים שמופיע עליהם לוגו התאחדות בוני הארץ (לשעבר התאחדות הקבלנים), הכוללים שאלות כמו "האם אתה מעשן?" ו"האם אתה שותה הרבה?" אחר כך הם מצטלמים לתמונת פספורט ומדביקים אותה על השאלון. ואז שוב ממתינים באולם גדול, שנראה גם הוא כתפאורה של סרט קומוניסטי: תקרה מתכתית בצבע זהב עם תבליטים משולשים ונברשות וכיסאות שהם בעצם כורסאות מאולם קולנוע, מחופות קורדרוי בצבע בז'.

ארי ליבסקר (במעיל חום) צופה במבחן בטפסנות. הבוחנים הישראלים מאוכזבים: "הם לא עובדים כמו הסינים. בטפסנות הסינים הכי טובים"

פקידת לשכת התעסוקה המולדבית מסבירה לפועלים את פרוצדורת ההרשמה. אחרי המתנה של כמה שעות מועברים הפועלים למבחנים עצמם, שנערכים בחדרים ענקיים הנראים כמו אולמות ספורט. בסדנה הראשונה בוחנים אותם בטפסנות, שהיא בניית היסודות של הבניין: הם חובשים קסדות ואפודים זוהרים ועליהם ליצור קונסטרוקציה של עמוד מקרשים. שני הבוחנים הם מנהלי עבודה ותיקים, אלי רוזיליו מדניה סיבוס ואיליה סגל מסולל בונה, והם מאוכזבים מהרמה של הפועלים המולדבים. הדבר החשוב ביותר הוא לדעת למדוד נכון, הם מסבירים, ולפי שעה איש לא עומד במשימה. "הם לא עובדים כמו הסינים", מסביר רוזיליו, "בטפסנות הסינים הכי טובים".

בסדנת הברזלנות הנבחנים צריכים להכין מבנים ליסודות הברזל: עליהם לכופף מוטות ברזל ולקשור אותם זה לזה. הבוחן הוא ארתור קוליק, מולדבי במוצאו שחי כיום בישראל ועובד כמנהל עבודה. "ממה שנראה עד עכשיו הם לא ממש יודעים לעבוד בברזל", הוא מסביר באכזבה. "אני לא מעביר אף אחד".

הנבחנים בסדנאות ובתורים. בהייה שקטה מהסוג שהטלפונים הסלולריים העבירו מהעולם

בסדנת העבודות הרטובות נערכים מבחנים ברצפות ובטיוח. לשם כך הוקמו חדרונים קטנים שאותם הנבחנים מרצפים ומטייחים. אבי מזרחי, מנהל עבודה בתדהר, נראה מרוצה מהתוצאות. "אני בודק את הגישה שלהם לעבודה. תראה את מספר 2", הוא מצביע על אחד מהנבחנים שמדביק אריחים על הרצפה: "הוא עובד בצורה נקייה, מחזיק את הכלים במיומנות. אלה דברים חשובים מאוד בעבודות האלה. תראה את מספר 5 לעומתו", הוא מצביע על נבחן אחר, שעובד מבולגן ומפוזר. "הוא לא עבר".

נשיא התאחדות בוני הארץ, הקבלן רוני בריק שנוכח גם הוא בסדנה, מפציר בבוחנים להיות פחות קפדנים. "חבר'ה, אתם יודעים שיש לנו מחסור בידיים עובדות, צריך לתת להם צ'אנס", הוא מפיל תחינתו. "אם יש עובד של 70%, צריך להעביר אותו. נוכל ללמד ולשפר אותו בארץ".

מעיר ההריגה למבטים מתחננים

עד כמה חמור ה"מחסור בידיים עובדות" בענף הבנייה? לפי שעה נדרשים בענף עוד לפחות 20 אלף עובדים, וזו גם מכסת העובדים הזרים שהקצתה הממשלה לעניין. המחסור העצום הזה מתבטא בקצב בנייה מהאטיים שבמדינות ה־OECD, והדבר תורם את חלקו לעליית מחירי הדיור.

הנבחנים בסדנאות

בתחילת העשור מילאו פועלים סינים את חלק הארי של הצורך הזה בידיים עובדות, אלא שב־2012 זרם העובדים פסק, לאחר שישראל וסין לא הצליחו לגבש הסכם מסודר שימנע סחר בבני אדם והעסקה פוגענית. על פי נתוני התאחדות בוני הארץ, בישראל עובדים כיום כ־7,600 פועלי בניין זרים: כ־3,000 מהם סינים (כולם הגיעו לפני 2014 ואשרת השהייה שלהם הוארכה מאז), עוד 2,900 ממולדובה, 1,100 מטורקיה, 480 מבולגריה ו־180 מרומניה. מהמיונים הנוכחיים במולדובה צפויים להגיע עוד 900 איש.

המיונים שבהם צפיתי בקישינב הם חלק מסדרה שנערכת בחמש השנים האחרונות במולדובה, ברומניה ובבולגריה מטעם התאחדות בוני הארץ (לשעבר התאחדות הקבלנים), וההתאחדות היא גם שאירחה אותי. במסגרת המיונים הללו נבחנו עד כה כ־13,100 איש (כולל המיון הנוכחי); כלומר, רק שליש מהפועלים עברו את המבחן והגיעו לעבודה בישראל.

השיעור הזה נותן אותותיו בנבחנים: רובם לחוצים ומביטים בבוחנים במבטים מתחננים ממש. אחד מהם מזיע מלחץ למרות הקור ששורר במקום, ידיו רועדות וגופו קפוץ. רפי חלף, מנהל עבודה בתדהר, מגייס את הרומנית הבסיסית שרכש בשעות עבודה ארוכות עם פועלים רומנים ומולדבים, ומנסה להרגיע את הפועל, אבל זה ממאן להירגע. נבחן אחר, לחוץ ונרגש מאוד גם הוא, מקבל מרוזיליו צ'אנס שני לאחר שטעה במדידות. הבחור, צעיר חסון, נלחץ עוד יותר מההזדמנות השנייה ומנסה להגביר את הקצב. סגל, שדובר רוסית, פונה אליו ומסביר שהבעיה היא לא קצב העבודה, אלא הדיוק במידות.

רוני בריק, נשיא התאחדות בוני הארץ

מאוחר יותר מסבירה לי פקידת הקבלה במלון שבעבור האנשים האלה המבחנים הם הרי גורל, ותוצאותיהם יכולות לחלץ אותם מעוני מחפיר ואולי אפילו לתת להם הזדמנות להזדקן בכבוד — עניין נדיר במולדובה, שתוחלת החיים של גברים בה נמוכה מ־65. מולדובה היא הענייה שבמדינות אירופה והיא נחשבת ענייה אפילו ביחס למדינות מזרח אירופה: בדירוג התמ"ג לנפש של הבנק העולמי (2014) היא ניצבת במקום ה־129 מבין 185, והתמ"ג שלה נמוך מ־5,000 דולר לנפש; המדינה האירופית הבאה ברשימה, אוקראינה, ניצבת במקום ה־108 עם תמ"ג של כמעט 8,700 דולר. השכר הממוצע במדינה הוא 200 דולר בחודש, ומשום כך רבע מאוכלוסייתה חיה ועובדת מחוץ לגבולותיה. מולדובה מייצאת לעולם כוח אדם לעבודה בסיעוד, בבניין ובתפעול, ורושמת ייצוג בולט ומדכא הן ברשימת המקורות לסחר בנשים והן ברשימת יעדי תיירות המין.

זה בולט בעיקר בבירה קישינב: במול־דובה ‑ הקניון החדש ‑ המקום המפואר ביותר בעיר, מסתובבות רק נשים יפות מאוד מאוד ורק לצד גברים עשירים. מחוץ לקניון נוסעות חשמליות מהתקופה הסובייטית, עמוסות בני אדם, ברחובות שוממים, מנוקדים בדוכני ירקות המרובבים בבוץ שחור. לאיש אין כסף: כשאני נכנס לקזינו אני כמעט האדם היחיד שם. הפער העצום בין הקניון המפואר לבין שאר העיר, שמזכירה את רחוב המסגר של פעם, כאילו נפתח במגל חלוד.

התלות של הנבחנים המולדבים הצעירים בבוחנים ובמעסיקים היהודים היא היפוך גורל אירוני, שיש שיזהו בו גם צדק פואטי. ב־1903 נטבחו בעיר הזאת ממש 49 גברים, נשים וטף, 92 נפצעו קשה ומאות בתים וחנויות נבזזו ונהרסו בפוגרום שנקרא לימים "פרעות קישינב". הפוגרום הזה, שעליו כתב ביאליק את "בעיר ההריגה", הפך לנקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית: הוא שהביא את הרצל להציע את תוכנית אוגנדה ארבעה חודשים מאוחר יותר; הוא שעורר את תודעתו הציונית של ז'בוטינסקי, ובייחוד את תפיסתו שהיהודים חייבים להגן על עצמם (שהפכה, ברבות הימים, לאבן הפינה של הרביזיוניזם); והוא שהצית את הגל שהפך לעלייה השנייה. כמי שסבתו נמלטה ממולדובה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא הרפתה ממני המחשבה כיצד היו נראים חיי משפחתי אילו היתה נשארת כאן, במקום העני, המוזנח והנידח הזה.

אחת מסדנאות המבחן. הפועלים רוצים להזדקן בכבוד, כשבמדינה שלהם השכר החודשי הממוצע הוא 200 דולר

אוקראינה על הכוונת

בחדר מחשבים קפוא, לצד כמה מחשבים מיושנים ומסכים עבים מהמאה שעברה, אני פוגש את נטקו נסקוב, נציג חברת CMI (ראשי תיבות של Center for Migration), המטפלת בהיבטים הפרוצדורליים מטעם רשות ההגירה. איתו יושב אהרון ברזאני, ראש מינהל השירות למעסיקים ולעובדים זרים, ומאוחר יותר מצטרפים רוני בריק ואיציק גורביץ, המשנה למנכ"ל התאחדות בוני הארץ.

ברזאני טוען כי הרשות טיפלה בכל חברות כוח האדם שגבו דמי תיווך מהפועלים ואפילו קנסה שתיים מהן ושללה את רישיונותיהן. הוא מספר שאחרי שנסגר הערוץ הסיני נעשה ניסיון לא מוצלח במיוחד להביא עובדים מבולגריה, "אבל רובם לא היו מקצוענים. כאן במולדובה למדנו משגיאות העבר ושיתפנו את הקבלנים. לכן אנחנו עורכים את הבחינות".

מה עם הפועלים הרומנים, שכיכבו בישראל לפני כמה שנים?

"כבר אין שם היענות ורצון לעבוד בישראל. מכיוון שהם באיחוד האירופי, מ־2014 הם יכולים לעבוד בכל מקום ביבשת ולהשיג שכר טוב יותר".

גורביץ מוסיף כי המבחנים הם יוזמה של הקבלנים ונעשים על חשבונם. "אנחנו מטיסים את הבוחנים על חשבוננו, וגם משלמים להם על ימי העבודה".

ההתגייסות הנלהבת הזאת אינה מקרית. לא רק הפועלים המולדבים לחוצים, אלא גם חברות הבנייה הישראליות. אלה צופות בחרדה בשר האוצר משה כחלון מנסה לקדם יוזמה להבאת חברות בנייה זרות שיעבדו לצד החברות הישראליות ויתחרו בהן — הצעה שזוכה לתמיכה קולנית מיזמי נדל"ן רבים, כמו מנור גינדי. הקבלנים, מצדם, מאיימים שהדבר יפגע בענף באופן בלתי הפיך, ומזהירים ממצב שבו חברות זרות לא ייקחו אחריות לביצועים כושלים ולא יידעו כיצד להתנהל בסבך הבירוקרטיה.

כרגע התקווה של הקבלנים היא להביא 20 אלף עובדים. הבעיה היא שהם לא ממש מצליחים לעמוד בקצב. בריק לוחץ על ברזאני ושואל מדוע העניין של חתימת הסכם עם אוקראינה לא מתקדם. באוקראינה יש כ־44.5 מיליון בני אדם, לעומת 3.5 מיליון במולדובה, כך שאפשר לבחון בה יותר פועלים ולהביא יותר עובדים לישראל. ברזאני משיב שהעניין אינו בטיפולו אלא נתקע בסבך בירוקרטי במשרד החוץ. מאוחר יותר יאמר לי בריק כי בעיית העובדים כבר היתה נפתרת ללא הסחבת הפקידותית. "אם מישהו באמת היה רוצה, זה היה נפתר מזמן".

מולדבי באמצע שנות ה־50 לחייו ניגש אלינו ומספר כי עבד בישראל לפני כעשר שנים. עכשיו שלח את שני הבנים שלו להיבחן. הוא אהב מאוד את השהות בישראל ומייחל שגם בניו יעברו את המבחנים.

בחוץ, בחצר הקפואה, אני פוגש שני נציגים משתי חברות כוח אדם שונות. הם באו להיות נוכחים, ואסור להם להתערב במבחנים. "אסור לנו לדבר עם הפועלים או אפילו לפנות אליהם מחשד שישחדו אותנו", אומר לי אחד מהם, ומוסיף: "היום עברו רק שלושה, וזה מצב אבסורדי. ככה אי אפשר להגדיל את היצע הפועלים בשוק".