קנדה–ישראל באה לעזרת רוזן וטוכמאייר: "ביצוע העסקה היה בבחינת התרשלות"

האם אסף טוכמאייר וברק רוזן, בעלי השליטה בחברת הנדל"ן קנדה־ישראל (פנגאיה נדל"ן לשעבר), ידעו שהקרקע החקלאית בצפון ת"א תהפך את הנכס לפנינת נדל"ן? בבקשה לקיומו של דיון נוסף בעניין אישורה של תביעה נגזרת כנגד החברה ובעלי השליטה, שהוגשה באמצעות עו"ד דוד לשם ממשרד ניר כהן, לשם ושות', טוענת החברה כי לא היה מקום להיעתר לשמיעת התביעה.  

לפי החברה, וכפי שעולה מהבקשה, לא היתה במקרה זה כל הזדמנות עסקית עבורה וזאת משום שבזמן הרלבנטי מצבה הכלכלי היה כזה "שלא רק שלא אפשר לה להתקשר בעסקה, אלא שהתקשרות בעסקה היה בבחינת התרשלות הדירקטורים".

החברה, כך נכתב, גיבתה טענה זו בתצהיר של סמנכ"ל הכספים של החברה, בדו"חות כספיים ובנתונים כלכליים נוספים.

בסוף אוקטובר האחרון אושרה בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי השופטת קרת־מאיר התביעה הנגזרת של קנדה ישראל כנגד בעלי השליטה. את התביעה בהיקף של מעל ל־300 מיליון שקל הגיש בשם החברה בעל מניות מיעוט מהציבור, אליהו ביטון.

מימין: ברק רוזן אסף טוכמאייר

לב התביעה נסוב סביב עסקת נדל"ן שביצעו רוזן וטוכמאייר באמצעות חברה פרטית הנמצאת בבעלותם ב.ו.ב מדף בע"מ, ביוני 2012. לדברי החברה, קביעתו של בית המשפט שאישר את התביעה הנגזרת כי היכולת הכלכלית שלה "לא רלבנטית להחלטתה" היא מסקנה שגויה שתמנע יזמות עסקית ותעודד דירקטורים לקבל החלטות שאינן כלכליות. "משמעות הדבר היא חיסולם של מנגנוני זכות הסירוב".

עוד מצויין בבקשת החברה, כי הדירקטורים, במסגרת פרשה זו קיימו הליך מסודר וקיבלו חוות דעת משפטית מפורטת. הדירקטורים, טוענת קנדה־ישראל, סברו שההחלטה לא לקבל את העסקה היתה סבירה וראויה וכי דווקא החלטה הפוכה הייתה לא אחראית בנסיבות העניין. "כשמלוא הטענות והמידע לנגד עיניהם", נכתב, "החליטו הדירקטורים, פה אחד, "לדחות את דרישתו של ביטון כי החברה תגיש תביעה כנגד בעלי השליטה" ועל בית המשפט להימנע, ככלל, מלהתערב בהחלטה שהיא בהתאם לכלל שיקול הדעת העסקי.

לפי ישראל־קנדה, לבעלי השליטה, רוזן וטוכמאייר, נודע כי הקרקע בצפון תל אביב מוצעת למכירה רק משום "ניסונם האישי והיכרותם את השוק". על סמך ניסיון זה, נטען, העריכו בעלי השליטה שמדובר בעסקה הכרוכה בסיכויים להצלחה גדולה, אך גם בסיכונים לא מבוטלים, שהמרכזי בהם היה הצורך לשלם 120 מיליון שקל בתוך פרק זמן קצר ביותר. בעלי השליטה פנו לחברה בהצעה לזכויות בקרקע והתקיימה בעניין ישיבה של ועדת הביקורת ודירקטוריון. "לאור עניינם האישי של בעלי השליטה בעסקה, בישיבה לא השתתף אסף טוכמאייר", נכתב, "ואילו רוזן רק הציג את מתווה העסקה ועזב את הישיבה מיד לאחר מכן".

ביטון הסביר בכתב התביעה כנגד החברה, כי לאחר פרסום העסקה התעוררו אצלו "חשדות מבוססים" לפיהם הפרו טוכמאייר ורוזן, המכהנים כיו"ר ומנכ"ל קנדה־ישראל בהתאמה, את חובת האמונים והנאמנות שהם חייבים לחברה ופעלו "על מנת לנכס לעצמם הזדמנות עסקית".

קנדה־ישראל טוענת כי בסוף אפריל 2012 התקיימה ישיבה טלפונית של דירקטוריון החברה בהשתתפות שלושה חברי דירקטוריון בלבד. באותה הפגישה נאמר על ידי המנכ"ל רוזן כי הוא וטוכמאייר מנהלים מו"מ לרכישת "קרקע חקלאית" ולפי מיטב ניסיונו הליך הפשרת הקרקע הוא ארוך וצפוי להימשך "בין 5 ל־15 שנה". בנוסף אמר רוזן שעבור הקרקע יש לשלם במועד החתימה 20 מיליון שקל, ועוד כ־100 מיליון שקל כחודשיים לאחר מכן. רוזן הבהיר שלנוכח התחייבותו שלו ושל טוכמאייר לתיחום פעילות ומתן זכות סירוב לכל עסקה חדשה לקנדה ישראל, הם מציעים תחילה את העסקה לחברה.

בשלב זה, סמנכ"ל הכספים של החברה, גיא קנדה הסביר לחברי הדירקטוריון כי על החברה לפרוע במהלך אותה השנה תשלומים של 42 מיליון שקל למחזיקי האג"ח שלה, וכי "אין לחברה את המשאבים הדרושים לביצוע השקעה בפרויקט בסדר גודל כזה". עוד הוסיף קנדה כי "יש להביא בחשבון שמדובר בפרויקט ספקולטיבי ללא תאריך מדויק בו יתחיל להניב הכנסות, אם בכלל".

דברים אלו הספיקו לשכנע את חברי דירקטוריון קנדה ישראל לוותר על העסקה. טוכמאייר ורוזן לא בזבזו זמן, וחתמו על העסקה ב־13 ליוני 2012, פחות מחודשיים לאחר ישיבת הדירקטוריון, הקרקע שינתה ייעודה זריז והשניים מכרו יחידות רבות במהירות, עוד טרם היו צריכים להעמיד תשלום ראשון עבור הרכישה.