האם שחקנים לשעבר הם המאמנים הגרועים ביותר?

כשפפ גווארדיולה, מאמן ברצלונה לשעבר, סיים את הקריירה שלו ככדורגלן, הוא יצא למסע שיחות עם אנשי כדורגל. בתקופה הקצרה שלו כשחקן במקסיקו הוא למד הכי הרבה על המשחק דווקא מחואן מנואל ליאו האלמוני, שאימן קבוצות מגיל 16. בכל מקרה, פפ הרגיש שהוא צריך להבין יותר את הגוונים והזוויות של המשחק - זאת אף שהתאמן תחת יוהן קרויף, בובי רובסון, לואי ואן חאל, קרלו מאצונה ופאביו קאפלו - כולם מאמנים ברמה הגבוהה ביותר.

אז הוא יצא למסע פגישות בדרום אמריקה. הוא נפגש עם ריקרדו לה וולפה (מאמן נבחרת מקסיקו), עם סזאר לואיס מנוטי (שזכה באליפות העולם עם נבחרת ארגנטינה) ועם מרסלו ביאלסה, מאמן נבחרת צ'ילה. עם כולם דיבר במשך שעות, אבל הפגישה שלו עם ביאלסה היתה המשמעותית ביותר. עם חברו דויד טרואבה, סופר ובמאי ספרדי, נסע פפ 309 ק"מ כדי להיפגש עם ביאלסה בווילה שלו בצ'ילה. שם הם שוחחו במשך 11 שעות שלמות על כדורגל. השיחה כללה עשרות חיפושים באינטרנט, דיונים מעמיקים על בחירת טקטיקות ושיטת אימון, ניתוחים של משחקי עבר ואפילו הדגמות של שמירה אישית - כאשר טרואבה "שומר אישית" על כיסא. פפ וביאלסה חלקו את אותה אובססיה של ניתוח המשחק, הבנת המשחק ואהבת המשחק. כשיצא פפ מהווילה של ביאלסה, שאל אותו המאמן הארגנטינאי: "למה אתה, שמכיר כל כך טוב את כל השקרים והבעיות של עולם הכדורגל, רוצה לחזור לאמן? האם אתה עד כדי כך אוהב דם?". פפ לא חשב פעמים וענה: "אני צריך את הדם הזה".

הסיפור הזה על פפ גווארדיולה מלמד הרבה על מה הופך שחקן למאמן טוב. וזה לא קריירת משחק מפוארת, אלא הרצון ללמוד, האהבה למשחק, התשוקה ללמד את המשחק. האמונה שמאמן משנה שחקנים, משפר שחקנים, הופך אותם מאוסף של כישרונות לקבוצה מגובשת ומתקתקת.

פפ גווארדיולה. לא מאמן גדול בגלל קריירת המשחק שלו אלא למרות קריירת המשחק שלו ובזכות תשוקה ללימודים ועבודה צילום: אימג'בנק, Gettyimages

"כל זה שווה לתחת"

במהלך שנותיי כמסקר כדורגל ישראלי, שמעתי הרבה על "המאמן הישראלי הממוצע". הוא בדרך כלל שחקן לשעבר, וכששואלים אותו שאלות טקטקיות, הוא עונה ב"שיחקת איפשהו שאתה יודע?", או "רוצה לאמן במקומי?". יש מאמנים שיום לפני משחק הדבר הכי חשוב מבחינתם זה לקחת את השחקנים שלהם לקבר של צדיק כלשהו - "בשביל המזל". יש מאמן בכיר שלפני משחק קריטי דורש משחקניו לאכול סוכריות שקיבלו ברכה מאיזשהו רב מקובל. ושמעתי על תדרוך טקטי שהלך כך: המאמן סימן איקס גדול על הלוח הטקטי ואמר לשחקניו, "כל מה שהסברתי פה שווה לתחת, בכדורגל דברים משתנים תוך כדי משחק, אז כל מה שחשוב זה שתעלו עם כל הלב והנשמה ותיתנו את כל מה שיש לכם". הפרשנים המובילים היום בישראל, שהם גם מאמנים, מדברים כמו אלי אוחנה ("טקטיקה שמקטיקה"), שלמה שרף ("השפיץ של הנעל") או איל ברקוביץ' ("טקטיקות זה בולשיט").

גם כל הדיון המקצועי של המאמנים בישראל, לפחות אלו שמקבלים עבודה, זה על "מוטיבציה". יוסי אבוקסיס, כוכב לשעבר, פוטר מהפועל תל אביב. אמרו עליו ש"הוא איבד את חדר ההלבשה". הוא בעצמו אמר ש"לא איבדתי את חדר ההלבשה". אף אחד לא דן בשאלה האם הטקטיקה והסגנון שהוא רצה להנחיל טובים מספיק או מותאמים להפועל. מדברים על זה, אבל לא בבמות המרכזיות.

אבי נמני ואלי אוחנה. האם זה שהיו שחקנים גדולים מכין אותם להיות מאמנים גדולים? לא צילום: ראובן שוורץ

"ג'וקי לא צריך להיות סוס"

השאלה הגדולה היא למה? ובכן, נתמקד כרגע בעומק הבנת המשחק של המאמנים בישראל. יש כמה מצוינים, אין ספק. אבל האם הרוב באמת מצוינים או שהם קיבלו את התפקיד רק בגלל שהם שחקנים לשעבר ובגלל זה "מבינים כדורגל"? שזה קצת כמו להגיד שחייל מבין אסטרטגיה צבאית בגלל ששירת שלוש שנים בגדוד. מתוך 14 מאמנים בליגת־העל, 13 מהם שחקנים לשעבר. חמישה מאותם מאמנים הם "כוכבים לשעבר". "הלימודים" העיקריים שלהם היו במסגרת היותם שחקנים בליגה הבכירה. חלקם קיבלו את התפקיד בגלל שהיו "סמל". האם זה מצב בריא לתרבות כדורגל? בכלל לא בטוח.

בכדורגל של היום המאמנים מתחלקים לשניים. אלו שהיו שחקנים ואת רוב לימודי המשחק עשו על המגרש, ואלו שנחשבים ל"מורי בתי ספר", שעשו את המסלול הארוך לספסל האימון ובגדול נחשבים למאמנים מוכשרים וטובים יותר. וזה למה? כי הכדורגל היום ברמה מקצועית שמחייבת הבנה עמוקה שלו - של ההיבטים הטקטיים, ההיבטים האנושיים ואפילו ההיבטים הסטטיסטיים והעסקיים. כשנשאל ז'וזה מוריניו למה שחקנים כושלים הופכים למאמנים טובים יותר, ענה "כי יש להם יותר זמן ללמוד". כשנשאל אריגו סאקי, אחד מהמאמנים החשובים ביותר להתפתחות הטקטית של המשחק, איך הוא מאמן אף שמעולם לא היה שחקן, ענה: "לא צריך להיות סוס כדי להיות ג'וקי (רוכב סוסים) טוב". בקיצור, להיות מאמן זה תפקיד שונה לחלוטין מלהיות שחקן. האם מבינים את זה בליגת־העל?

באנגליה, במשך שנים, היו נותנים את המפתחות לאימון לשחקנים גדולים לשעבר - שהיו, בעצם, אנשים עם קריירה מפוארת אבל עם חינוך מינימלי (רובם הגדול עזב את בית הספר ללא בגרות בגיל 16). וזה רק כי הם נתפסו כ"מבינים את חדר ההלבשה" ו"בעלי דמות המעוררת יראה וכבוד". היתה התפיסה הזאת שאימון זה משהו "מיסטי" ושאנשים מחוץ למשחק לא יכולים להבין.

קני דלגליש, למשל, כשקיבל את משרת אימון ליברפול בפעם הראשונה, נשאל על ידי עיתונאי לגבי החלטה טקטית שגויה שקיבל: "עבור מי שיחקת בקריירה שלך כשחקן?". כל חדר העיתונאים צחק. ודלגליש המשיך: "אם לא שיחקת, אתה לא יודע". ההסבר הזה "אתה צריך להיות מבפנים כדי לדעת" מנע מהכדורגל האנגלי להתקדם מבחינה טקטית במשך שנים. בעוד שבאיטליה, למשל, שחקנים לשעבר היו צריכים לעבור קורסים ארוכים ולהגיש עבודות תזה כדי לקבל את תואר "המאמן" - באנגליה הסתפקו בקריירה מפוארת. הרבה פעמים זה פגע כלכלית בקבוצה כי יו"ר שלא שיחק כדורגל מקצועני היה מקשיב רק למאמן ש"כן שיחק" מבלי לבדוק את ההשלכות האמיתיות של ההוצאות הכספיות שלו וכו'.

אבל לאחרונה יותר ויותר מאמנים בכירים באנגליה מגיעים עם קריירת משחק מאוד צנועה, אם בכלל. כיום המאמנים הבכירים בעולם לא היו שחקנים. ז'וזה מוריניו, ארסן ונגר, רפאל בניטס, אנדרה וילאש בואש, לואי ואן חאל, סוון גורן אריקסון, ברנדן רודג'רס ורוי הודג'סון. היום באנגליה רק שני מאמנים מתוך 20 בפרמיירליג היו שחקנים גדולים — רוברטו מאנצ'יני ובריאן לאודרופ. אבל שניהם הגיעו לעמדת אימון אחרי שנים כ"מאמנים על המגרש" ושנים של למידת המקצוע כמאמן. אפילו מאמנים ישראלים מוכשרים כגון אלי גוטמן, אברם גרנט ואיל לחמן מעולם לא היו שחקנים מקצוענים. יש יתרון בלהיות שחקן אבל אם אתה לא מאמן טוב, זה שהיית שחקן טוב לא יעזור לך בכלום.

יוסי אבוקסיס. 13 מ-14 מאמנים בליגת העל הם שחקנים לשעבר. 5 מהם היו כוכבים. מעטים מהם מככבים גם כמאמנים צילום: ראובן שוורץ

"אין קשר"

פרופ' סטפן סיזמאנסקי בדק 209 מאמנים באנגליה בין 1974 ל־1994 ודיווח: "אין קשר בין היכולות של מאמן כשחקן ליכולות שלו כמאמן. בדקתי את אורך הקריירה של מאמנים כשחקנים, מספר השערים שהבקיע, העמדה על המגרש, מספר

ההופעות בנבחרת ועוד, ואז עשיתי השוואה לקריירה שלו כמאמן ואין שום קשר". המאמן הכי גרוע מבחינת סיזמאנסקי היה בובי מור, אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים. ב־"Football Management", ספרה של סו ברידג'ווטר, פרופסורית ב־Warwick, בית ספר לעסקים בבריטניה, מספר מנג'ר שהיה שחקן לשעבר: "הגעתי לעבודה ביום הראשון, המזכירה הכניסה אותי למשרד עם טלפון ולא ידעתי איפה להתחיל. ידעתי על כדורגל, ידעתי לעשות דברים על המגרש, אבל אף פעם לא עבדתי במשרד. אז פשוט ישבתי שם וחיכיתי שמשהו יקרה, אבל אף אחד לא נכנס, אז הרמתי טלפון לאמא שלי".

פפ גווארדיולה הוא דוגמה לכך ששחקן יכול להיות ענק, ברמה הכי גבוהה בכל הזמנים, אבל הוא צריך להתחנך, ללמוד ולרצות לאמן עם כל הלב בשביל להיות מאמן מוצלח. ברמה הישראלית, אפשר לומר שגם רן בן שמעון עשה דרך מאוד דומה לפפ גווארדיולה. פרש מהמשחק, יצא ללמוד אותו בתור מאמן, וחזר כמאמן מוכשר ולא כשחקן לשעבר מוכשר שמתחיל לאמן בגלל שהיה שחקן. אם להשתמש בדבריו של סאקי, אז הגיע הזמן שגם בישראל יבינו שיש הבדל בין סוס לרוכב על סוסים.