ההון נשאר רק במשפחה

מה קורה לסיפורי האגדות כשהם פוגשים כלכלנים? הם לא שורדים את ההתנגשות עם הנתונים. במציאות לכלוכית ממשיכה לנקות בתים ואלאדין נשאר גנב בשוק. הם לא מזנקים בסולם ההכנסה ועוברים לארמון.

הסיפור אולי נגמר בחתונה חגיגית, אבל מי שעומד מתחת לחופה הוא הנסיך שמתחתן עם הנסיכה. ולא רק הזוג המאושר הזה, מתברר, יחיה באושר ובעושר, אלא גם ילדיו ונכדיו, עד עשרה דורות קדימה. במאה ה־21, כך עולה משורת מחקרים עדכניים, חשוב מאי פעם להיוולד נכון.

דע את מקומך

האמריקאים אוהבים את החלום האמריקאי. בעצם כולם אוהבים אותו. כמו שהנשיא אובמה הכריז בנאום שלו לאומה בשבוע שעבר, ההצלחה לא צריכה להיות תלויה במזל שהיה לך בלידה, אלא "במוסר העבודה שלך ובשאפתנות של חלומותיך". זה נשמע הגיוני.

הבעיה היא שזה רק חלום. בפועל, מה הסיכוי של ילד שנולד בתחתית סולם ההכנסות בארה"ב לטפס לצמרת ולהגשים את החלום הזה? מתברר שלא גדול, בדיוק כמו פעם. זו המסקנה ממחקר אדיר בהיקפו שערך צוות בראשות הכלכלן ראג' צ'טי מאוניברסיטת הרווארד, אחד הכוכבים הצעירים של התחום בארה"ב.

מהמחקר של צ'טי ועמיתיו, שמתבסס על נתוני מס הכנסה של עשרות מיליוני אמריקאים, עולה שבדור האחרון הסיכוי של ילד שנולד להורים מהחמישון התחתון להפוך למבוגר בחמישון העליון, כלומר לזנק מעוני לרווחה, עומד על קצת פחות מ־9%. פחות מאחד מכל עשרה ילדים שנולדו בתחתית הסולם בתחילת שנות השמונים טיפסו למעמד הביניים בשנות ה־2000. למעשה, המחקר מראה שרמת ההכנסה של ההורים מנבאת די במדויק מה תהיה רמת ההכנסה של הילדים ועד כמה איכותי יהיה החינוך שלהם.

ראג' צ'טי צילום: Tsar Fedorsky

אם ישנה נקודת אור אחת במחקר של צ'טי, היא שגם מחקרים שנערכו לפני עשרות שנים מצאו מספרים דומים. משמעות הדבר שהניידות החברתית בארה"ב לא ירדה. כלומר, לפחות המצב לא נהיה יותר גרוע.

אבל מאידך, היום יותר חשוב מי ההורים שלך וכמה הם מרוויחים. זאת משום שאי־השוויון בארה"ב מרקיע שחקים והמחיר שאותו משלם מי שלא הצליח להתקדם בחיים הוא כבד יותר. במציאות שבה העשירון העליון בארה"ב לוקח את מחצית ההכנסות במדינה, מאוד לא מומלץ להיוולד להורים עניים. אם למישהו היה ספק.

באושר ובעושר

יש מי שמסתכל על הנתונים של צ'טי ומתנחם: המצב לא הידרדר. ומנגד, יש בהם משהו מאכזב. ניתן היה לצפות שהעניינים ישתפרו. הרי בעשורים האחרונים בכל זאת היתה פחות אפליה בארה"ב ורשת הביטחון החברתית התרחבה. אז למה הניידות החברתית תקועה במקום? ולמה אי־השוויון מעמיק?

הנה תשובה אפשרית אחת: כסף נמשך לכסף. או ליתר דיוק, המשכילים מתחתנים עם המשכילים. היום, יותר מבעבר, כל קבוצת אוכלוסייה מתחתנת עם עצמה. ומשום שבימינו השכלה שווה כסף, התוצאה היא פערים גדלים והולכים. ההסבר הזה מגיע מצוות כלכלנים בינלאומי בראשות ג'רמי גרינווד מאוניברסיטת פנסילבניה, שערך מחקר על מאות אלפי משקי בית אמריקאיים.

זה מתחיל מתחת לחופה. כשמשווים זוגות משנות השישים וזוגות משנות ה־2000, מתברר שבעשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בשיעור הזוגות בעלי אותה רמת השכלה. את המהנדס שנשוי לעקרת בית (או המנכ"ל שהתחתן עם המזכירה) החליפו זוגות מצליחנים שנפגשו באוניברסיטה.

למה זה חשוב? משום שבעשורים האחרונים חלה מהפכה. נשים יצאו לעבוד, ונשים משכילות מרוויחות היום הרבה יותר משהרוויחו בשנות השישים. וכשהנשים האלה בוחרות להתחתן עם גברים משכילים כמותן, אי־השוויון גדל. גרינווד מספק דוגמה: ב־2005, משק בית ובו אשה עם תארים מתקדמים וגבר בלי בגרות מרוויח 92% מההכנסה הממוצעת. אם האשה מתחתנת עם גבר עם השכלה דומה לשלה, הם מרוויחים יותר מפי שניים מההכנסה הממוצעת למשק בית (וליתר דיוק, 219%).

כדי להבהיר את ההשלכות, גרינווד מציע את החישוב הבא: אם הרכב הזוגות בימינו היה נראה כמו זה של הזוגות בשנות השישים, ויותר נשים משכילות היו מתחתנות עם גברים לא משכילים ולהפך, כמעט כל הגידול באי־השוויון היה נמחק. זהו רק ניסוי מחשבתי כמובן. איש גם לא סבור שנשים לא צריכות ללמוד או לצאת לעבוד, וזה לא מפתיע שאנשים נישאים עם דומיהם. זו דרכו של עולם. אבל מתברר שיש לכך מחיר.

טוב שם טוב

אז מה למדנו בינתיים: חשוב עם מי אתה מתחתן וחשוב למי אתה נולד. מה שמפתיע זה עד כמה חשוב להיוולד למשפחה הנכונה. מתברר שזה הדבר החשוב מכל. את הטוויסט הזה מציע גרגורי קלארק, היסטוריון כלכלי מאוניברסיטת דיוויס, קליפורניה, שעתיד לפרסם בעוד שבועיים ספר נפיץ עם שם שקורץ להמינגווי: "The Son also Rises".

מה שקלארק רצה לברר זה עד כמה מעמד חברתי הוא תוצאה של לידה. בשונה מצ'טי ומעמיתיו, קלארק חושב שהקשר בין הכנסת ההורים לזו של הילדים הוא לא הדבר המעניין באמת. בכל זאת, יש ילדים להורים אמידים שסוטים מהמסלול הבטוח והולכים להיות עובד סוציאלי או מוזיקאית. ויש גם רכיב של מזל. לפעמים לילדים לא הולך. אבל בטווח הארוך ממש, לטענתו, המשפחה לה נולדת יכולה לנבא היטב עד כמה תצליח.

קלארק הגיע אל המסקנה הזו אחרי שחיפש דרך למדוד ניידות חברתית לאורך תקופות ארוכות. הדרך שאותה מצא היתה לבחון את הקשר בין שמות משפחה למעמד חברתי, או מדדים כמו הכנסה, השכלה, מקצוע ואריכות חיים. את זה הוא עשה באמצעות בחינת שמות משפחה ברחבי העולם, בין היתר בארה"ב, שבדיה, צ'ילה ויפן. מה שמגלים בנבירה ברשומות היסטוריות, לטענתו, הוא שישנם שמות משפחה שיש להם ייצוג יתר באליטות לאורך תקופות ארוכות ביותר. למשל, שמות משפחה שיש להם בעקביות מפתיעה משקל יחסי גבוה בקרב עורכי דין או רופאים.

קלארק מרחיק לכת וטוען שקיים מתאם קבוע בכל העולם בין המוצא המשפחתי למעמד החברתי, ושהוא גבוה בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. המציאות הזו קיימת גם בחברות שנחשבות לבעלות ניידות חברתית גבוהה, כמו שבדיה, שבה אנשים עם שמות אצולה מהמאה ה־17 כמו אדלרקרויץ או אהרנסוורד עדיין נהנים ממעמד חברתי גבוה יותר לעומת בעלי שמות רגילים כמו אנדרסון.

קלארק לוקח את הממצאים לכיוונים שעשויים לקומם. הוא שואל, למשל, למה העשירים שומרים על מעמדם לאורך זמן, וטוען שלא ניתן לפסול את האפשרות שמדובר בגנטיקה.

אבל מכאן הוא דווקא ממשיך לכיוון לא צפוי. נהוג לטעון שלאי־שוויון יש יתרונות: הוא גורם לאנשים להתאמץ יותר כדי להגיע לצמרת. אבל אם מעמדך בחברה נקבע בסופו של דבר לפי מי היו אבות אבותיך, אז התמונה משתנה. במקרה כזה, מדובר בעניין של מזל. ואם זה כך, אולי לא כדאי להשאיר את רווחת האוכלוסייה ליד הגורל, אלא עדיף לחלק את העושר בצורה שוויונית יותר, כמו בסקנדינביה.

גם אם לא נתערב בחלוקת העושר, קלארק מדגיש, בסופו של דבר הסטטיסטיקה מנצחת. המתאם בין המשפחה למעמד החברתי הוא לא מושלם, ולכן, בערך אחרי עשרה דורות, גם בני האליטה מתיישרים לפי הממוצע והופכים לאנשים מן השורה. זה פשוט לוקח 300 שנה.