4 הערות על הגזירות שבפתח
הדבר הטוב היחידי הוא שנתניהו מתחיל סוף סוף להגיד את האמת לציבור
1. הדבר הטוב העיקרי בהודעה ששחרר ראש הממשלה, בה נרמז כי כבר ביום שני הקרוב יתחיל תהליך הקיצוצים בתקציב המדינה, ואולי גם תהליך העלאת המסים (אין לכך אישור רשמי לפי שעה מאף גורם), הוא שראש הממשלה מתחיל סוף סוף להגיד את האמת לציבור. שבקרוב תבוא שעה קשה מאוד על המשק הישראלי, שהקיצוצים התקציביים לא ייגמרו במיליארד שקל וגם לא במיליארדים בודדים, שתהיה כאן העלאת מסים משמעותית, רוחבית, ושסביר מאוד להניח שנראה גם קיצוצי שכר במגזר הציבורי ואולי גם קיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי, או בחלקן.
נתניהו. הספינולוגים מטעמו יתחילו עוד מעט לעבוד צילום: אלכס קולומויסקי
למה זה קורה? זה קורה משתי סיבות עיקריות. האחת מקורה בצד ההוצאות של הממשלה, והשנייה מקורה בצד ההכנסות. בצד ההוצאות, בשנתיים האחרונות הממשלה הגדילה עוד ועוד את ההתחייבויות התקציביות שלה. הסכמי שכר עם המגזר הציבורי, עם הרופאים ועם קבוצות לחץ אחרות, הקמת גדר בגבול ישראל מצרים, הקמת מתקנים למעצר מסתננים, הגדלת תקציב הביטחון מעבר למתוכנן, גדלת התקציבים למערכת ההשכלה הגבוהה, וגם יישום חלקי של המלצות ועדת טרכטנברג. למעשה, כפי שאמר ל"כלכליסט" בכיר באוצר לשעבר, זו הפעם הראשונה מאז שנות ה-80 שהממשלה איבדה שליטה על הוצאותיה.
2. יש להבדיל בין שינוי סדרי עדיפויות פנימי בתוך התקציב - הסטה של תקציבים ממטרות מסוימות לטובת מטרות אחרות - או הגדלה של התקציב במקביל להגדלת ההכנסות ממסים על ידי העלאת מסים, לבין מדיניות בלתי אחראית שמגדילה הוצאות מצד אחד אבל לא מגדילה הכנסות מצד שני. זו הייתה המדיניות התקציבית של הממשלה בשנתיים האחרונות. משום מה, וזו שאלה שאולי כדאי להשאיר למבקר המדינה, אגף התקציבים נרדם בשמירה על התקציב. לאחר שנים בהן חטף ביקורת ציבורית על כך שהוא רואה את המציאות רק דרך החור שבגרוש, דווקא בשעה שהעולם נע ממשבר למשבר אגף התקציבים זנח את האתוס שאפיין אותו מאז 1985, והפך מאגף של "אין לי", לאגף של "יש לי". אם השינוי הזה היה נעשה תוך העלאת בסיס המס של ישראל, ייתכן שהציבור אפילו היה מרוצה. אחרי הכל, המשמעות היא אמנם יותר מסים, אבל גם יותר שירותים. אלא שהדבר לא קרה. הדבר היחידי שקרה עד כה היה זרייה של חול בעיני הציבור.
3. אי אפשר להטיל את מלוא האחריות למחדל התקציבי הזה רק על אגף התקציבים. אחרי הכל, מי שמקבל את ההחלטות הם הפוליטיקאים, לעיתים מזומנות למורת רוחם של הפקידים. יתרה מכך, מאז שנכנס למשרד ראש הממשלה בתחילת 2009, כל הדרג המקצועי במשרד האוצר, בבנק ישראל ובמשרד ראש הממשלה הפציר בפני שר העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו שיפסיק את רפורמת הפחתת המסים שלו. מספיק, הם אמרו לו, הגענו לשיעורים נמוכים מספיק. אם תוריד יותר מזה, הכנסות המדינה לא יוכלו לתמוך בהוצאותיה. אתה תיצור גירעון מבני שלא ניתן לפתור. אבל נתניהו הוא מר כלכלה. הוא לא שעה לפקידים, לא הקשיב ליועצים. הוא המשיך להוריד את נטל המס ביד אחת, ולפזר הבטחות תקציביות ביד השנייה. בשלב כלשהו, במיוחד נוכח העובדה שהעולם שוקע בחזרה בהאטה כלכלית, המרחק בין שתי הידיים של נתניהו נעשה גדול מדי, והגירעון החל לתפוח למימדים כאלה שאם נתניהו היה באופוזיציה הוא היה ודאי נושא נאומים תוקפניים במיוחד מעל כל במה כלפי מי שהנהיג את המדיניות התקציבית הזו. למעשה, רק המחאה החברתית הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו כל הפקידים. רק בעקבות המחאה החברתית, ובעקבות המלצות טרכטנברג שהולידה המחאה, נתניהו ניאות להפסיק את הפחתת המסים, ואפילו להעלות את מס החברות ב-1%. ואפילו אז, הפגיעה של נתניהו בצד ההכנסות של הממשלה עדיין חמורה מדי.
המחאה החברתית. נתניהו היה צריך להקשיב לטרכטנברג צילום: טל שחר
4. ועוד מילה אחרונה על המחאה. עוד רגע קטע יתחילו הספינולוגים בשכר מטעם משרד ראש הממשלה, שממומנים בידי כספי הציבור, להעביר מסרים לציבור כאילו המחאה אשמה בהתנפחות הגירעון ובפזרנות התקציבית הבלתי אחראית של הממשלה. רגע לפני שההסתה הזו מתחילה, כדאי לזכור שני דברים. ראשית, ההתחייבויות התקציביות שהממשלה לקחה על עצמה בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג מסתכמות בשנת 2013 ב-3.4 מיליארד שקל. זהו סכום לא מבוטל, אבל הוא רק חלק מתוך התחייבויות כוללות של 30 מיליארד שקל ב-2013 שהמדינה לקחה על עצמה, הרבה לפני שהמחאה הרימה ראש. שנית, המלצות ועדת טרכטנברג היו מאוזנות מבחינה תקציבית. לו ראש הממשלה היה מקשיב לפרופ' טרכטנברג ומקצץ בתקציב הביטחון, למשל, הגירעון לא היה גדל כתוצאה מאימוץ ההמלצות. אבל נתניהו קיבל החלטה אחרת, בניגוד להמלצת הוועדה, ולא קיצץ בביטחון, אלא הגדיל את תקציבו. הוא צריך לשאת באחריות הזו, לא הציבור.
