מבחן הלחץ של לפיד

שר האוצר מבטיח שבשנה הבאה הגירעון התקציבי יחזור למתווה קבוע של 3%. כפי שמראה ניסיון העבר, האמון במדיניות התקציבית נבחן ביכולת להתמודד עם הבעיות בטווח המיידי ולא בהבטחות העתידיות ולכן נוצר חשש שאמון זה עלול להתערער. 

צלילה קצרה להיסטוריה

תקציב המדינה מתנהל תחת שני כללים מגבילים. הראשון מגביל את גובה הגירעון והשני את הגידול בהוצאה הממשלתית משנה לשנה. בשנת 1991 קבעה הכנסת לראשונה תקרת גירעון תקציבי רב שנתי. על פי החוק הראשון ההוא, החל משנת 1995 התקציבים היו צריכים להיות מאוזנים. אלא שבפועל הגירעון הממוצע בשני העשורים האחרונים היה 3.9%.

על פי הנתונים של בנק ישראל, מאז 1991 היו רק 5 שנים שבהם הממשלה עמדה בתקרת הגירעון שנקבע מראש לשנתיים או יותר. כל הממשלות נהגו לקבוע שהגירעון ירד בשיעור חד בעוד מספר שנים, תוך קביעת יעדי גירעון גבוהים לשנה השוטפת. שנים מועטות בהם הממשלה עמדה ביעד, היו שנים של צמיחה מואצת. למעשה, צד ההכנסות "סידר" לממשלה את העמידה ביעד. המשמעת בצד ההוצאות תרם לכך הרבה פחות.

גם חוק ההוצאה התקציבית שנחקק בשנת 2004 הופר כמעט כל שנה. בדרך כלל על פי החלטות שנתקבלו כדי לממן הוצאות חד פעמיות (המשבר הפיננסי, תוספת להתנתקות, מלחמת לבנון השנייה).

בהתחשב בעובדה שהממשלות נכשלו רוב הזמן לאורך שני העשורים האחרונים לבצע התאמות נדרשות ע"י ריסון של צד ההוצאות בתקציב, ועל רקע ההערכה שהעולם והמשק לא יחזרו במהרה לצמיחה מואצת "שתסדר את המצב" על ידי גידול מהיר בהכנסות, קיים סיכוי די גבוה שהאינדיקאטורים התקציביים של ישראל יורעו.

כפי שלמדנו מההיסטוריה, שר האוצר הנוכחי, שכלל לא אשם בגירעון הנוכחי אלא קיבל אותו בירושה - ממשיך את המסורת. אולם, מדוע בכל זאת, התנהלות האחרונה מעוררת חשש שמה שעבד בדרך כלל בעבר עלול לא לעבוד כעת.

יאיר לפיד

כל העסק של מימון הגירעון בנוי לא רק על ביקוש והיצע של אגרות חוב. לראיה, בשנה האחרונה גדל היקף ההלוואות שנטלה המדינה ממשקיעים ולמרות זאת הריבית על הלוואות אלה רק הלכה וירדה. זאת מכיוון שמרכיב מאוד חשוב ביחסים בין הממשלה לבין השווקים מבוסס על אמון המשקיעים שהממשלה תתנהל באחראיות. האמון בו זכתה הממשלה בעשור האחרון היה די גבוה.

משימתו של שר האוצר הנוכחי בטיפול בגירעון מורכבת כפליים נוכח הנסיבות הלא רגילות בהן הוא פועל. הפעם, הכספים כבר הובטחו לצרכים שונים על ידי הממשלה הקודמת. התמודדות מול הגורמים שאמורים לקבל כספים תדרוש נחישות מאוד גדולה ועמידה בלחצים כבדים. הוצאות אלה ברובן קשיחות, כגון הוצאות השכר או תוספות לשיפור השירות לציבור בתחומי החינוך, בריאות וכדומה. בנוסף, הממשלה כמעט ולא יכולה לאשר שום תוכנית חדשה שדורשת מימון נוסף, מה שיגביר עוד יותר את הלחצים.

כעת נבחנת בעיקר יכולת העמידה בלחצים של קובעי המדיניות, לחצים שרק ילכו ויתגברו. שר האוצר לא אשם כלל בגירעון שנוצר, אך הוא זה שיצטרך לטפל בו ולכן כל צעד שהוא עושה כעת ייבחן עם זכוכית מגדלת. ההתנהלות שראינו בימים האחרונים של החלפה תדירה של מספרי הגירעון למעלה ולמטה מעידה על לחץ ולכן עלולה לפגוע במרכיב האמון במדיניות האוצר.