האם הציבור הישראלי שונא את העשירים?

החוק להגבלת שכר הבכירים במשק התקבל בכנסת ברוב מוחץ של 56:0 ובאווירת עליהום כבדה. בכירי המערכת הבנקאית, והעסקית בכלל, נמנעים מלהגיע לדיונים בכנסת, בוועדת הכספים, למשל, מחשש שיהיו מושא להתקפות אישיות. עשירי המדינה משתדלים שלא ליחצן את עושרם יתר על המידה, וגאווה בשכר גבוה מאוד היא כבר לא הבון טון. משמרות מחאה מתקיימות מעת לעת ליד בתיהם של כמה מעשירי הארץ, שנאה נוטפת מכל עבר כלפי עשירי הארץ ברשתות החברתיות וזו מלווה לא פעם בשיימינג קיצוני ובקריאות לפגוע בהם.

וורן באפט וסטף ורטהיימר צילום: בלומברג

אז, הנה, הכל ברור, הציבור הישראלי סולד מעשיריו ושונא אותם. אז, זהו שלא.

ראשית, הרשתות החברתיות, למרות המשקל שניתן להן, רחוקות מלייצג את הלך הרוח הציבורי. הן משקפות, בעיקר, הלך רוח של פנאטים, שלא לומר גרוע מזה, שלא חשוב מה תעשה ומה הנושא, הם יהיו נגד ובאופן קיצוני. כך גם לגבי לא מעט מהעולים לשידור בתוכניות הרדיו דוגמת זו של זהבי מזה ושפטל מזה. היה מאוד מעניין לעשות מחקר, לו היה אפשרי, על המבנה הנפשי שלהם. רק בחלק קטן מן המקרים, הדברים שנכתבים ונאמרים במסגרות אלה נובעים מתסכול עמוק שבעלי העניין לא אחראים להם בעצמם. על פי בדיקה של חברת Buzzila קרוב ל-50% מהשיח האינטרנטי בנושא זה הוא שיח של שנאה.

שנית, האם נכון יהיה לומר, שכל עשירי ישראל נתפשים בעיני הציבור והתקשורת באופן זהה ונמדדים באותה אמת מידה של עושרם, ותו לא? נראה לי, שבכל זאת, יש הבדל בהתייחסות הציבור לעשירים "טובים" ולעשירים "רעים", כפי שהוא תופש אותם.

האם הציבור שונא את סטף ורטהיימר, אדם שעבד קשה מאוד כל חייו מנקודת התחלה נמוכה והגיע עם מפעל חייו לעושר אגדי? או שכל אחד רואה בו מודל לחיקוי ולאפשרות להגיע בישראל למקומות כאלה שמייצגים את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"? וכך גם לגבי סמי סגול שעשה דרך ארוכה מבית מלאכה לאימפריה חובקת עולם.

האם הציבור שונא את עשירי ההייטק, או שהוא מעריץ אותם? האם מייסדי וויז שעשו אקזיט מרשים ושחברתם פיתחה משהו שמשרת את כלל הציבור לא מקבלים תגובת "וואו".

מימין יצחק סגול, ז'אן בטיסט ווטייר וסמי סגול צילום: יח"צ

אז, מהיכן, בכל זאת, התסכול, הכעס והשנאה?

התסכול, הזעם והשנאה מגיחים החוצה באותם מקרים שבהם הציבור חש אחד או יותר מהדברים הבאים:

• שהעשירים של היום נעשו עשירים תוך שהם שולטים בחברה שלהם בסיוע כספיו של הציבור, ישירות או בעקיפין, כדי להצמיח פירמידות שבהן הם שולטים כאשר הם עצמם השקיעו סכום נמוך מאוד.
  

• שאותם עשירים, רק בהם דבק הכינוי "טייקונים", סיכנו את כספי המשקיעים בהרפתקאות, שלו הצליחו, הם היו המרוויחים הגדולים, אבל כאשר הסיכון התממש והן נכשלו, כל הסיכון נופל על הציבור, הוא המשלם את המחיר, והטייקונים יוצאים לכל היותר עם הסדר חוב לא נדיב במיוחד.
  

• שאותם עשירים הגיעו לאן שהגיעו בפעלולים פיננסיים תוך שהם מנצלים את קשריהם האישיים עם בנקאים בכירים ועם פקידי שלטון רמים, או כאלה שעברו מן השירות הציבורי היישר לחיק החם והמפנק של אילי הון שבעניינם הם עסקו כשהיו בשירות הציבורי, ולא בהכרח יש להם שמץ של כשרון אחר.
  

• שעשירים פחות מופלגים, בתפקידים בכירים, אך במעמד שכירים, הגיעו לעושרם, וגם אם לא עושר מופלג, מתוך עמידה בראש פירמה עסקית שעבדה על הציבור וגזלה שלא בדין את כספו, כמו במקרה המאוד ברור של הסלולר, והדוגמא האחרת של הבנקאות והביטוח.
  

צילום: שאטרסטוק

בשנת 2012 נערך סקר בישראל ששאל שתי שאלות - הראשונה - האם אתה מעריץ עשירים? התשובה הייתה 27% כן, 73% השיבו בשלילה. השנייה הייתה - האם אתה מעריץ עשירים שעשו זאת בעבודה קשה? במקרה זה, 88% השיבו בחיוב ורק 12% - בשלילה.

סקר נוסף שנערך במשך שנים בארה"ב נוהג לשאול: האם אפשר בארה"ב להתחיל עני, לעבוד קשה, ולהתעשר, שהרי מדובר ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". בשנים האחרונות ניכרת ירידה בשיעור המשיבים בחיוב לשאלה זו מ-77% מכלל הנשאלים לכ-65%.

אין ספק שלמשבר 2008 בארה"ב יש חלק לא קטן בכך. הציבור האמריקאי, ובעיקר המעמד הבינוני של החברה האמריקאית, שהוא עמוד השדרה שלה, חש ששברו לו את המפרקת, ושקבוצה קטנה של אנשים השתלטה הן על המערכת הכלכלית והן על המערכת הפוליטית. יש קו ישר שמחבר בין תנועת הצעירים "אוקיופיי וול-סטריט", שכמעט וגוועה, לבין התופעה של הישיש, ברני סנדרס שמצליח להלהיב המונים, ובעיקר, דווקא את הצעירים.

הדרך לסולידריות חברתית ברמה טובה יותר, בעיני, היא זו של "קפיטליזם קשוב", תנועה שאני מוביל יחד עם אנשי עסקים אחרים, ששמה אל מול עיניה את האינטרסים של כל בעלי העניין סביב הפירמה העסקית ולא רק את האינטרסים הצרים של בעלי השליטה.

הכותב הוא יו"ר מיטב דש ומבעלי בית ההשקעות