דבר אחד כן בטוח, נדרשת פה חקירה
טענת הזיוף נטענת בחצי פה, ונותרת השאלה האם מדובר בהסתרה מכוונת או בשלומיאליות נוספת
- המסמך שנעלם שכב בפרקליטות בתיק החקירה
- התפתחות בפרשת קרקעות תעשיות המלח: נתניהו כן חתם, אך המסמך נעלם
- פרשנות: מלח על הפצעים
רפלקס ראשוני העלה את אפשרות הזיוף. אם כן, היתה נדרשת העברה מיידית לחקירת משטרה. וזה לא קרה. מילא הרמטכ"ל שלא הבין מיד שחובה להעביר מסמך חשוד מיידית למשטרה, אבל גם בפרקליטות לא מבינים את זה?
סיבה נוספת ששוללת זיוף היא עצם הגשת המסמך. חזקה על מי שמגיש מסמך לבית המשפט שהוא מאמין במהימנותו ובאמינותו, אחרת לא היה מגישו. וחוץ מזה, אם מדובר בזיוף, איך זה שהמדינה לא עוצרת את המשפט הפלילי לבחון את הנושא.
ונחזור לבג"ץ. הנחת העבודה של שופטי בג"ץ היא שהעסקה לא קיבלה את אישור שר האוצר. צריך להבין את שרשרת המזון הזו: בג"ץ אוכל מכפה של מחלקת בג"צים, שפרקליטיה אוכלים מכפו של הלקוח - משרד האוצר במקרה זה. באוצר ובמשרד המשפטים טוענים שהמסמך התגלה רק אחרי שניתנה תשובת המדינה לבג"ץ. אז למקרה שתיפול חקירת הזיוף, הנה עניין לחקור בו: איך זה שאף אחד באוצר לא יודע על קיומו של מסמך העומד במרכז עתירה לבג"ץ? ולמי יש אינטרס להעלימו? נתניהו אולי לא יכול לזכור כל מסמך שחתם עליו, אבל מאחורי כל מסמך כזה שמוגש לחתימתו יש רקע, עבודת מטה, בירוקרטיה. רשלנות? זדון? הפרת אמונים? את זה צריך לחקור.
את אופציית הזיוף ממלמלים בקול רפה כי נראה שהמסמך אמיתי, ואז מלבד השירה בשני קולות, בבג"ץ ובמחוזי, נשאלות השאלות איך זה שלא מעבירים להגנה חומר כזה, איך זה שלא מבינים את משמעות המסמך. ועוד משהו: איך זה שנכשלים דווקא באולם של השופט דוד רוזן. נכון שאין דמיון בכמויות החומרים שהוסתרו מההגנה, אבל לרוזן יש סובלנות אפס לפאשלות של הפרקליטות, כפי שיעיד זיכוי ה"הגנה מן הצדק" בפרשת הדסק הרוסי.