אג'יו
מכה אפורה: "השינוי הדמוגרפי הנוכחי - משהו שלא התרחש מעולם"
המציאות של ריביות נמוכות, דפלציה ומשברים פיננסיים הולכת להישאר איתנו עוד הרבה זמן, קובע בראיון מיוחד ל"כלכליסט" ג'ורג' מגנוס, מבכירי הכלכלנים בסיטי של לונדון. מאחוריה מסתתר שינוי דמוגרפי חסר תקדים שעובר על העולם, ומי שלא יסתגל אליו מסתכן בהתרסקות
"השינוי הדמוגרפי הנוכחי הוא משהו שמעולם לא התרחש בעבר בהיסטוריה האנושית. הוא ייחודי", אומר ג'ורג' מגנוס. "אין שום תבנית שמאפשרת לנו לומר 'זה מה שקרה בפעם הקודמת', כי מדובר במשהו שלא נתקלנו בו קודם: מצד אחד פחות ילדים שבאים לעולם, ומצד שני עלייה בתוחלת החיים".
- רשימת חיסול: תעשיית גביית החובות בארה"ב יוצאת משליטה
- "כשהמשקיעים יבינו שהבנקים המרכזיים מיצו את כוחם, יהיה רע מאוד"
- אג'יו: הנס שטבע במזומנים
השילוב של שתי ההתפתחויות האלה יוצר עידן של הזדקנות שיטלטל את הכלכלה העולמית, מסביר מגנוס (Magnus), אחד הכלכלנים הנודעים בסיטי של לונדון ולשעבר הכלכלן הראשי של ענק הבנקאות השוויצרי UBS, בראיון בלעדי ל"כלכליסט". "היו בעבר תקופות שבהן שיעור הילודה ירד, אבל תוחלת החיים לא עלתה. לחלופין היו תקופות שבהן תוחלת החיים השתנתה פתאום, למשל בזמן מגפת הדבר השחור בימי הביניים, אבל אפילו אז שיעור הילודה לא השתנה, ולאנשים היו הרבה ילדים. אלא שכיום אנשים יולדים הרבה פחות ילדים: מספר הילדים לזוג, שמכונה 'שיעור התחלופה', אמור לעמוד בסביבות 2.4 כדי שהאוכלוסייה האנושית תישאר יציבה - אבל בהרבה מדינות בימינו שיעור הילודה הוא הרבה מתחת ל־2".
"להתפתחות הזאת יש השלכות כלכליות מרחיקות לכת שאנשים לא מודעים אליהן: אם אין מספיק ילדים שיגדלו, יהפכו לעובדים ויחליפו את המוני האנשים שפורשים לשנים ארוכות של פנסיה - מה שיקרה הוא ששיעור האוכלוסייה בגיל העבודה יעמוד במקום או יתכווץ. עולם מזדקן הוא עולם שבו הצמיחה נמוכה יותר, האינפלציה נמוכה יותר וגם הריביות בשווקים נמוכות יותר" - בדיוק התופעות שמאפיינות היום את הכלכלה הגלובלית.
המגמה הזאת, משוכנע מגנוס, תאלץ אותנו להתמודד עם שורה של דילמות נפיצות: מה מדינות חייבות לאזרחיהן, מה הדור הצעיר חייב לדור המבוגר, ואיך מחלקים את המשאבים הגלובליים המוגבלים בין המערב המזדקן למדינות המתפתחות הצעירות, שנושפות בעורפו. כך שלמגנוס אין ספק: "זה יהיה קוצר ראייה או אפילו רשלנות לנסות לחשוב על השווקים או על גיאו־פוליטיקה בלי לשקול את ההשפעה האוניברסלית של הדמוגרפיה".
כשמתנגשים בקרחון
מגנוס (66) עוקב מקרוב אחרי הכלכלה העולמית ושווקיה במשך העשורים האחרונים, שבמהלכם עבד בשורת מוסדות פיננסיים כמו לוידס ובנק אוף אמריקה. בדמוגרפיה הוא החל להתעניין לפני כעשור, כשעבר מתפקיד הכלכלן הראשי של UBS לעמדת יועץ כלכלי בכיר לבנק; במסגרת התפקיד הזה, אגב, הוא התריע במרץ 2007 כי משבר הסאב־פריים יתגלגל למשבר פיננסי גלובלי עמוק, אלא שב־UBS לא שעו לאזהרה הזו וספגו הפסדי עתק. משרת היועץ הבכיר אפשרה לו לחקור כמעט כל נושא שרצה; מגנוס הפנה את תשומת לבו לדמוגרפיה וב־2008 חיבר ספר על הנושא, "The Age of Ageing", והיה לאחד הקולות הראשונים בענף שהדגישו את הצורך לבחון את הזדקנות המערב - נושא שעל אודותיו הוא כותב לא מעט גם ל"פייננשייל טיימס" היוקרתי.
קשישים ביוון מפגינים בדרישה לטיפול רפואי חינם. מגנוס: "יוון כבר לא יכולה לשלם את הפנסיות שלה, ומדינות אחרות עלולות להיקלע למשברים דומים" צילום: אי אף פי הזדקנות המין האנושי, הוא מדגיש מיד בתחילת השיחה שלנו, היא התפתחות שצריך לברך עליה. "העובדה שאנשים חיים יותר, ומסוגלים לבלות 20–25 שנה בשנות הפרישה שלהם כשהם בריאים יחסית, היא דבר שעלינו לחגוג". ובכל זאת, ההזדקנות הופכת את העולם למאתגר יותר, והמציאות הזאת רק תלך ותחריף. את השינוי הדמוגרפי מגנוס משווה לתזוזת קרחונים: קשה להבחין בו, ובלתי אפשרי לעצור אותו. "אפילו אם היינו רואים היום זינוק בשיעור הפוריות, היו נדרשות 15–20 שנים עד שהיתה לכך השפעה - וכרגע אין שום זינוק שכזה, כמובן. כך שבעתיד הנראה לעין אפשר לצפות בדיוק רב למדי מה יקרה להיקף האוכלוסייה בגיל העבודה: הוא יקפא או יחל להתכווץ. ובהנחה שדברים לא ישתנו - אפשר לבסס על השינוי הצפוי הזה שורה של תחזיות מבוססות".
אחת התחזיות הללו נוגעת לשווקים. מגנוס מזהה סימנים לקשר בין הזדקנות האוכלוסייה למשברים פיננסיים. את הדפוס הזה אפשר לזהות מהתבוננות ב"יחס התמיכה" - היחס בין מספר האנשים בגיל העבודה למספר האנשים שאינם בגיל העבודה, ושבהם העובדים צריכים לתמוך.
"ביפן, למשל, יחס התמיכה הזה הלך וגדל משנות השישים, עד שהגיע לשיא ב־1987–1990 והחל לרדת - ובדיוק אז הכה המשבר הפיננסי, שיפן מנסה להתאושש ממנו בחוסר הצלחה כבר 25 שנה (ראו גרף - א"פ). אותו דבר קרה בארצות הברית ובאירופה ב־2005–2007. בשני המקרים אלה בדיוק השנים שבהן פקעו בועות בשווקים והתחוללו משברים פיננסיים. אמנם מדובר על שתי תצפיות בלבד", הוא מוסיף בזהירות, "אבל זה בהחלט מעניין".
מה הדפוס הזה יכול ללמד אותנו לגבי העתיד? הוא עשוי לשמש תמרור אזהרה, למשל, בנוגע לסין. בסוף העשור הנוכחי, בדיוק בשנים שבהן סין אמורה לקחת את כס הבכורה בכלכלה העולמית, שיעורם של אזרחי סין בגיל העבודה צפוי להגיע לשיא ואז להתחיל לרדת בחדות. וכבר היום, כפי שמגנוס מציין, המערכת הפיננסית בסין מראה סימני שבירוּת. בנקודה הזו, אגב, הוא לא לבד: שורה ארוכה של מומחים מזהים סימני אזהרה במגזר הפיננסי בסין, שסובל מרמות מינוף יוצאות דופן ושחיתות נרחבת, וכבר חווה בשנים האחרונות אפיזודות של מחסור בנזילות.
דור הדפלציה
ישנן מגמות שמגנוס מוכן להתחייב עליהן בנחרצות רבה יותר: למשל, האטה בצמיחה במדינות המערב המזדקנות, שבהן הבייבי בומרז, בני הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, מגיעים לגיל פרישה. "לפי הכלל הבסיסי בכלכלה ירידה בשיעור האוכלוסייה בגיל העבודה מיתרגמת ישירות לירידה בפוטנציאל הצמיחה. המשמעות היא שבעתיד הנראה לעין אפשר לצפות לתקופה שבה קצב הצמיחה הבסיסי יהיה נמוך יותר מזה שהורגלנו אליו לפני 10–20 שנה".
וכשהאוכלוסייה מזדקנת, הוא מסביר, הכלכלה צומחת לאט יותר לא רק בגלל שיש בה פחות עובדים, אלא גם בגלל שנרשמות בה רמות השקעה נמוכות יותר בדברים כמו תשתיות, מפעלים או ציוד. ניתן לצפות, הוא מסביר, שכלכלות מזדקנות ישקיעו פחות מכלכלות צעירות שעתידן לפניהן. למה זה חשוב? כי במערכת הכלים השלובים של הכלכלה, למגמות האלה יש השפעה ניכרת על שערי הריבית. "שערי הריביות ארוכות הטווח בשווקים נקבעים על ידי המשחק בין חיסכון לבין השקעה", אומר מגנוס: "כאשר רמת ההשקעה במשק נמוכה מרמת החיסכון, גם הריביות בשווקים צונחות". ובתחזית שלו, זה מה שעתיד לקרות. אמנם גם רמת החיסכון צפויה לקטון עם הזדקנות האוכלוסייה והיציאה לפנסיה, אבל לא באותה מהירות כמו הירידה הצפויה ברמת ההשקעה. ומכאן הצפי של מגנוס לריביות הנמוכות.
כשמוסיפים למגמות הללו גם את הכוחות הדפלציוניים שאנחנו רואים במדינות מזדקנות כמו יפן, מקבלים את השילוש המאיים על כלכלת העולם כיום: צמיחה אטית, ריביות נמוכות ודפלציה. זו התמונה שמציג מגנוס - ומיד, כדרכם של כלכלנים, הוא מסייג: "אם ההזדקנות תוביל למחסור בעובדים, זה יכול להוביל לעלייה בשכר ולאינפלציה". אבל בינתיים, הוא מודה, אין כל סימן לעלייה בשכר העובדים, למעט אולי אלה שבצמרת.
ג'ורג' מגנוס: "זה קוצר ראייה או אפילו רשלנות לחשוב על השווקים בלי לשקול את ההשפעה האוניברסלית של הדמוגרפיה" צילום: בלומברג לכל ישראלי שהיה בהכרה בשמונה השנים האחרונות הריבית הנמוכה אומרת דבר ברור אחד: זינוק במחירי הנדל"ן.
ולא מדובר רק בישראל: בשנים האחרונות ריביות אפסיות הזניקו את מחירי הנדל"ן בשורה ארוכה של מדינות, מניו זילנד דרך קנדה ועד שבדיה. האם לפי התחזית של מגנוס, שלפיה הריביות יישארו נמוכות, מחירי הנדל"ן יישארו בשמים? לא בהכרח. בשנים הקרובות, מזכיר מגנוס, "דור הבייבי בום עתיד לעבור לדיור מוגן, למכור את הבית ולעבור לדירה קטנה יותר, או פשוט לפרוש השמימה".
התוצאה היא בתים נוספים שנכנסים אל השוק. במקביל יהיו פחות קונים: יש פחות אנשים צעירים שמנסים לקנות את הבית הראשון שלהם. יותר היצע ופחות ביקוש זה מתכון לירידת מחירים.
אלא שמגנוס מבהיר שצריך להיזהר עם תחזיות כאלה. כדוגמה הוא מציע מאמר שכתב ב־1988 פרופ' גרג מֵנקיוּ, מי שלימים היה היועץ הכלכלי של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש. "מנקיו הסתכל אז על המגמות הדמוגרפיות שיאפיינו את אמריקה בשנות התשעים והאלפיים, וזיהה נכון ששיעור האוכלוסייה בגילי 25–34, שבהם נהוג לקנות את הבית הראשון, נמצא במגמת ירידה. על סמך המגמות הללו הוא חזה ששוק הדיור בארצות הברית ייכנס לדעיכה ארוכת טווח. זו כמובן היתה טעות מוחלטת, כי בניגוד לתחזית שלו שוק הדיור האמריקאי נקלע לרתיחה ואז להתרסקות".
ההחמצה של מנקיו, אומר מגנוס, מכניסה לפרופורציה את המשתנה הדמוגרפי. "גודל האוכלוסייה בגילי 25–34 הוא באמת אחד המשתנים החשובים ביותר בשוק הנדל"ן, אבל 25 השנים שעברו מאז האבחנה של מנקיו לימדו אותנו שיש עוד משתנים: שיעור גירושים גבוה עשוי דווקא להגדיל את הביקוש לדיור, וגם ריביות נמוכות והתרחבות האשראי לדיור יכולות לדחוף את המחירים הרבה מעבר למה שהנתונים הבסיסיים מצדיקים".
ובכל זאת, מגנוס אומר, "בהינתן הנתונים הדמוגרפיים בלבד, דעתי היא שנדל"ן אינו אופציית השקעה טובה כיום - למעט אולי במקומות כמו לונדון, שבה לא בונים, ושיש בה הרבה קונים מרוסיה, מסין וממדינות ערב שמוכנים לשלם מחירים מופקעים באזורים הכי יוקרתיים".
הניתוח הזה לגבי השפעה הזקנה על שוק הנדל"ן, אגב, לא בהכרח תקף לגבי ישראל: "אתם פשוט לא מדינה כל כך מבוגרת", מציין מגנוס.
הטיגריס הצעיר צריך להיות זהיר
מה לגבי שאר העולם? במערב גודלו של כוח העבודה אולי מתכווץ, אבל יש מדינות שבהן קורה ההפך המוחלט. מגנוס מסמן שתי מדינות שנמצאות בקצה השני של הספקטרום: ניגריה והודו. "מבחינה דמוגרפית", הוא אומר, "שתי המדינות האלה יהיו במצב מצוין ב־20 השנים הקרובות, וייהנו ממה שמכונה 'הדיבידנד הדמוגרפי': זה השלב שבו מספר הילדים שכל עובד צריך לפרנס מתחיל לרדת, אבל מספר הזקנים עדיין לא מתחיל לעלות. בשלב הזה יש יותר ויותר עובדים, והמדינות הללו ייהנו בדיוק מאותם התנאים שמהם סין נהנתה ב־20–30 השנים האחרונות. "אבל האם זה אומר שניגריה והודו ישחזרו את ההצלחה הסינית? לא בהכרח".
למה לא?
"אפשר לנצל את הדיבידנד הדמוגרפי רק אם יש לך המבנה הכלכלי, החברתי והפוליטי שמאפשר לרתום את האנשים לעבודה פרודוקטיבית ואין ודאות שזה יקרה. וכשזה לא קורה, מה שאתה מקבל הוא מצרים או תוניסיה, או שאר מדינות האביב הערבי, שבדיעבד התבררו כהבטחת שווא. זה הרי לא היה רגע מכונן שמשנה את הכל, אלא פשוט מתכון לצרות. "אם נחזור למערב, מתברר שגם בו אפשר לעשות הבחנות. חלק מהמדינות מזדקנות הרבה יותר מהר מאחרות: יפן, גרמניה ואיטליה, למשל, מזדקנות מהר בהרבה מבריטניה, צרפת, קנדה וארצות הברית".
צילום: רויטרס ו אי פי איי המדינות שמזדקנות לאט יותר נהנות לא רק משיעורי ילודה גבוהים יותר, אלא גם ממסגרות נוחות יותר לגיל הרך, משיעור השתתפות גבוה יותר בשוק העבודה של נשים ועובדים מבוגרים, ומגורם חשוב נוסף: הגירה. "המדינות השומרות על שיעור הזדקנות נמוך נהנות משיעור הגירה גבוה יותר", אומר מגנוס, "ובדרך כלל, מהגרים מביאים איתם למדינות שבהן הם מתיישבים את שיעורי הילודה מארץ המוצא שלהם, למשך שני דורות לפחות. אבל הגירה היא סוגיה פוליטית רגישה. בבריטניה למשל, הגירה גבוהה יותר היא דבר שמתייחסים אליו כמשהו גרוע יותר מהשטן".
מה שהזקנים חייבים לצעירים
"אני באמצע שנות ה־60 לחיי, וזה אומר שדור הילדים שלי יצטרך לשלם את החשבון על הטיפול בבייבי בומרז. אפשר לראות בפנסיות, בשירותי הבריאות ובסיוע בדיור לקשישים מעין מס על עובדי העתיד: אלה דברים שצריך לשלם. השאלה היא איך עושים את זה", מציין מגנוס את העלויות החברתיות של ההזדקנות.
איך באמת?
"ברור שאי אפשר למסות את דור העתיד בכזו דרגה שהם ירגישו שלא כדאי להם לעבוד יותר. סביר שנראה עלייה מסוימת בשיעורי המס, אבל יש גם מנגנוני התמודדות אחרים שאפשר לבנות כדי להקל את ההסתגלות. חוקים, למשל, הם דבר שניתן לשנות. אפשר להעלות את גיל הפרישה ל־70, ואפשר גם להכריז שלא כל האנשים יקבלו גישה חופשית לכל שירותי הרפואה. אבל עדין אין על כך דיון מסודר".
למה בעצם אין דיון?
"חלק מהבעיה נובע מכך שהתמודדות עם האתגרים האלה כרוכה בהחלטות לא פופולריות, ובדמוקרטיות, שבהן אתה צריך להיבחר מחדש מדי כמה שנים, די נדיר שאנשים נוקטים מרצונם צעדים לא פופולריים".
"אבל חשוב לציין שגם אם מסתכלים לכיוון ההפוך בדיוק, למדינה כמו רוסיה, שאולי קוראת לעצמה דמוקרטיה אבל בפועל מתקיים בה שלטון ריכוזי וסמכותני, מגלים שהם אפילו לא מתקרבים להתמודדות עם הבעיה, על אף שהמצב הדמוגרפי ברוסיה הוא מהגרועים בעולם".
"גם השלטון המרכזי בסין אטי מאוד ומראה חוסר רצון לפרוס רשת ביטחון חברתית לאזרחים מבוגרים. חשוב להבין שסין תיאלץ להתמודד עם הבעיות שלנו בעוד 20 שנה, אבל לנו נדרשו 80–100 שנה לבנות את רשת הביטחון החברתית שלנו. זה אומר שסין תידרש לעשות אותו דבר ברבע מהזמן".
ואם לא נעשה את הדבר הנכון?
"תוצאה אפשרית אחת היא שחוסר היכולת של המדינות לעמוד בהתחייבויותיהן יביא אותן לפשיטת רגל. אם לא נפתח מנגנוני הסתגלות שיקטינו את ההוצאות שקשורות להזדקנות, עשויה להגיע נקודה שבה ניקלע למשבר חברתי וכלכלי. יוון, למשל, כבר לא יכולה לשלם את הפנסיות שלה, ומדינות נוספות עשויות להיקלע למשברים דומים. ויש תוצאות שליליות אפשריות אחרות: למשל, עוני של פנסיונרים והזנחה נרחבת של תנאי החיים של אנשים זקנים, או היקלעות למצב שבו הכלכלה פשוט לא מצליחה לצמוח".
כמי ששייך לדור הבייבי בום, האם אתה מרגיש שיש כאן אלמנט של מאבק בין הדורות, על מי חייב מה למי?
"אני אכן חושב שיש בסיס לתמוך ברעיונות של חלוקה מחודשת, ויש גם דברים שבני הבייבי בום האמידים יותר לא באמת צריכים להיות זכאים להם. אצלנו בבריטניה יש הנחות למבוגרים, נסיעות חינם בתחבורה ציבורית וכל מיני זכויות יתר שנובעות מכך שהמפלגות מכל גווני הקשת הפוליטית מנסות להתחנף למצביעים המבוגרים יותר. ולדעתי זה לא ראוי. אבל האם אני מרגיש אשם? לא ממש".
