הסלאמס נעלמו, התאצ'ריזם נשאר

בשנות השמונים נשאל רופרט מרדוק מדוע "הסאנדיי טיימס" שלו לא מסקר כדורגל באופן רציני. הוא ענה ש"מדובר בענף ספורט של הסלאמס, שמשוחק על ידי אנשים מהסלאמס באצטדיונים שנראים כמו סלאמס". באותה התקופה "הסאן" של מרדוק האשים את האוהדים באסון הילסבורו בסדרת כתבות שהתגלו כשקריות.

שלט מחאה נגד החמדנות של הפרמיירליג. "חלקו את ההון" צילום: רויטרס

הכדורגל האנגלי, שהידרדר מבעל חשיבות אדירה לתרבות הנוער הפורחת של מעמד הפועלים בשנות השישים לחוליגניזם בשנות השמונים, סבל רבות בתקופת מרגרט תאצ'ר כראש הממשלה. כספים לא הגיעו לתשתיות, מגרשים שמאות אלפי ילדים שיחקו בהם הוזנחו והתדמית היתה נוראית. ואולם, בתחילת שנות התשעים חלה תפנית ביחס של מרדוק לכדורגל, בעיקר כי הבין שאוהדי הכדורגל הם "לקוחות שבויים" והספורט של הסלאמס הוא בעצם המשחק היפה שאפשר לבנות את המודל העסקי של סקיי על נאמנות האוהדים שלו.

ההסכם הראשון של סקיי היה שווה 304 מיליון ליש"ט לחמש שנים והיה הבסיס שהפרמיירליג נבנתה עליו מחדש. בחודש שעבר סקיי של מרדוק ו־BT ספורטס הסכימו לשלם יותר מ־5.13 מיליארד ליש"ט לשלוש שנים על זכויות השידור של הפרמיירליג בהסכם שהולך לשנות את פני הכדורגל העולמי. כל קבוצת פרמיירליג הולכת לקבל מינימום של כ־100 מיליון ליש"ט בעונה. והפער משאר הליגות באנגליה ומהכדורגל העממי, שעדיין סובל מההזנחה התאצ'ריסטית, נראה גדול מתמיד.

רומן אברמוביץ'. השיח' מאנסור ורומן אברמוביץ' זכו לתהילת עולם בזכות הגעתם לחופים הבריטיים וניפוח מחירי השחקנים, אבל הם עשו זאת בגלל שיקולים אסטרטגיים־גיאו־פוליטיים. רוב הבעלים החדשים בכדורגל האנגלי נכנסו למשחק מהסיבה שמרדוק נכנס אליו — להרוויח כסף צילום: אי פי איי

חגיגה למשקיעים

הכדורגל האנגלי, שתמיד תפקד כראי של החברה האנגלית, מייצג כיום את החברה הקפיטליסטית החדשה שמקדשת את האינדיבדואל ומנציחה את הפערים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם.

הכדורגל האנגלי נהפך לביצת זהב של משקיעים מכל העולם. השיח' מאנסור ורומן אברמוביץ' זכו לתהילת עולם בזכות הגעתם לחופים הבריטיים וניפוח מחירי השחקנים, אבל הם עשו זאת בגלל שיקולים אסטרטגיים־גיאו־פוליטיים. רוב הבעלים החדשים בכדורגל האנגלי נכנסו למשחק מהסיבה שמרדוק נכנס אליו — להרוויח כסף. אד ווייס, אחד מיועציו הבכירים של ג'ון הנרי, הבעלים של ליברפול, הסביר את רכישת המועדון: "ליברפול יכולה להחזיר את כל ההשקעה בה ואנחנו ננצל את התמיכה הגלובלית כדי שזה יקרה. התשואות האפשריות אדירות".

מרבית העלייה בהכנסות נשאבת לטובת משכורות עתק לכדורגלנים ולמנכ"לי קבוצות, משכורות גבוהות יותר מאשר אלה של מנכ"לי חברות בכירות באנגליה ואירופה. זאת אף שקבוצות הפרמיירליג מסרבות לשלם שכר מחיה לעובדיהם ומתעקשות לשלם לרובם שכר מינימום.

גם ללקוחות הנאמנים בטלוויזיה יגישו את החשבון. על פי הדיווחים באנגליה, סקיי צפויה להעלות את מחיר החבילות שלה בעשרות ליש"ט. זה לא משנה לה, יותר ויותר אנשים נרשמים לשירות בשביל לקבל את חבילת הכדורגל שלה. מחירי החבילות הללו עלו ב־30% מאז 2001. העלייה ביוקר המחיה מממנת בסופו של דבר את הזינוק ברווחי המעורבים בכדורגל.

גם מחירי הכרטיסים באנגליה זינקו ב־1,000% מאז הקמת הפרמיירליג ב־1992. "המשחק של האנשים הפך למשחק של האנשים הלבנים העשירים, כמעט היחידים שיכולים להרשות לעצמם ללכת למשחקי פרמיירליג על בסיס קבוע", מסביר דיוויד קון, כתב עסקי הספורט של "הגרדיאן". "תרבות הנוער המפותחת שאפיינה את המגרשים האנגליים בשנות השישים והשבעים נעלמה כלא היתה".

רופרט מרדוק. חלוקת משאבים וצמצום פערים אינם חלק מהאג'נדה העסקית או החברתית של הפרמיירליג, שמרב הכסף שלה הולך לניפוח משכורות של שחקנים, מנכ"לים ובעלי קבוצות. צילום: בלומברג

רוצים מפל

האוהדים האנגלים מנסים בשבועות האחרונים להסביר שחוסר אווירה שמאפיין את המשחקים היום בפרמיירליג יפגע במותג של הליגה, וטוענים שהורדת מחירי כרטיסים או הקמת יציעי עמידה בטוחה הם רק מהלכים הגיוניים לנוכח ההכנסות הגדלות מזכויות שידור, "אך ספק אם מישהו בפרמיירליג יקשיב לסנטימנטים הללו", אומר קון. מלקולם קלארק, מנכ"ל ארגון האוהדים Football Supporters Federation, טוען: "מחירי הכרטיסים לפרמיירליג עלו בקצב גבוה בהרבה מאשר יוקר המחיה. זה בלתי מתקבל על הדעת. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם להיות אוהדים, במיוחד הצעירים ואנשים בעלי הכנסה ממוצעת. הפרמיירליג מתגאה ביכולתה למלא את המגרשים בתפוסה של יותר מ־90%, אבל יש מגזרים שלמים בחברה שאינם יכולים ליהנות מהכדורגל באצטדיונים. הכדורגל האנגלי זנח את המחויבות החברתית שיש לכדורגל — להפוך את עצמו לזמין ואהוב על כולם. ריצ'רד סקודמור, מנכ"ל הפרמיירליג, טוען שהכסף יטפטף למטה בסופו של דבר, אבל אנחנו לא רוצים לראות טפטוף, אנחנו רוצים לראות מפל".

המפל הזה לא יגיע. חלוקת משאבים וצמצום פערים אינם חלק מהאג'נדה העסקית או החברתית של הפרמיירליג, שמרב הכסף שלה הולך לניפוח משכורות של שחקנים, מנכ"לים ובעלי קבוצות.

צילום פרמיירליג. "יש ילדים שלא משחקים מדצמבר בגלל מזג האוויר שהרס לחלוטין את המגרשים, שאין להם תחזוקה בסיסית". צילום: רויטרס

ילדים שלא משחקים

וגם בנושא הכדורגל עצמו תיאוריית הטפטוף מתגלה כאשליה. חוד הפירמידה רווי בכספים, ואילו בבסיסה משוועים לכספים. קני סאונדרס, שמנהל את קמפיין Save Grass Roots Football, אומר ש"אין סיכוי שחלק מ־5 מיליארד הליש"ט של הפרמיירליג יגיע ליסודות הכדורגל כי הפרמיירליג לא רוצה לחלוק את הכסף". ב־1999 הגיעו הפרמיירליג והממשלה להסכמה שהליגה תעביר 5% מכספי הטלוויזיה למגרשים ברחבי המדינה. "אבל מאז רק 1% הגיע", לפי סאונדרס. "יש ילדים שלא משחקים מדצמבר בגלל מזג האוויר שהרס לחלוטין את המגרשים, שאין להם תחזוקה בסיסית".

וככה, אף שהפרמיירליג מתחזקת עם השחקנים הטובים בפלנטנה, מגמה שעוד תתגבר עם השנים, אנחנו חוזים במותו האטי של הכדורגלן האנגלי. לפי חברת הסטטיסטיקה Infostrada, שיעור השחקנים המקומיים בסגלי הקבוצות הבכירות באנגליה ירד לפחות מ־40% (השיעור הנמוך ביותר מבין כל הליגות הגדולות). חמור יותר: מספר השחקנים הצעירים — מתחת לגיל 24 — ירד מ־36% בשנות השבעים והשמונים ל־17% כיום. כלומר, מספר השחקנים האנגלים הצעירים שמשחקים בפרמיירליג קטן בחצי מאז שנות השמונים.

מי שמודאג מכך הוא מאמן נבחרת אנגליה רוי הודג'סון, שהתחנן ש"הפרמיירליג תשתמש במשאבים שלה כדי לסייע לשדרג את רמת האימון והמתקנים לשחקנים צעירים ברחבי המדינה".

הפרמיירליג משקיעה באקדמיות שלה מעט ביחס לליגות אחרות (וכסף רב הולך על רכישת שחקנים מאירופה), ובניגוד למנהלות ליגה אחרות היא אינה עובדת בשיתוף פעולה מלא עם ההתאחדות. האובססיה לכסף ולרכישת השחקנים הטובים ביותר עשויה להיות גם אחת מהבעיות של הכדורגל האנגלי כשהוא מגיע לשחק באירופה (מועדונים אנגלים ניצחו רק בשבעה משחקי נוק אאוט בצ'מפיונס ליג בשלוש השנים האחרונות — שישה מהם נוצחו בידי צ'לסי).

נבחרת אנגליה. 59.3% מהשחקנים באנגליה הם לא אנגלים. צילום: רויטרס

משחק סוציאליסטי

אז האם הכסף הגדול מונע מהקבוצות האנגליות לשחק כדורגל מגובש מספיק? המשחק האנגלי אנרגטי ואגרסיבי, אבל קונספטים שדורשים גיבוש קבוצתי ותיאום מוחלט, כגון לחץ, דאבל טים, טריפל טים, קומפקטיות ותנועה מתואמת ללא כדור, לא מתורגלים בפרמיירליג כמו בליגות האחרות — המתוחכמות יותר מבחינה טקטית. אלה עניינים זרים לכדורגל וגם לתקשורת האנגלית, שתמיד מוצאת אשמים אינדיבדואלים בספיגת שערים ואף פעם לא מנתחת 4–5 טעויות במבנה הקבוצה.

אולי זה משום שהשחקנים באנגליה, כוכבים עשירים יותר מעמיתיהם ביבשת, "לא יכולים להבין שכדורגל הוא משחק סוציאליסטי", לפי ג'ון בארנס, לשעבר כוכב ליברפול. "בבסיס שלו הכדורגל סוציאליסטי, וקבוצות שמבינות את הערך שבעבודה משותפת ודחיפה קולקטיבית לאותו המקום מצליחות. כן, אולי לא כולם מקבלים את אותו השכר, אבל במציאות כולם על המגרש שווים — 11 שחקנים שלכל אחד מהם יש עבודה, ואפילו אם יש היררכיה, לכל אחד יש אותה החשיבות. בגלל תרבות הסלבריטאים שחקנים לא באמת מרגישים שייכים לעיר ולאוהדים ולא חושבים כקולקטיב. חשוב להם מאוד המעמד ומה שחושבים ואומרים עליהם. אלה הבעיות של הפרמיירליג והחברה האנגלית".