של מי העונה הזאת בכלל?

לפחות שלושה אנשים שאני מכיר המירו בשנה האחרונה את פעילותם הקבועה או הזמנית בערבי יום ראשון לצפייה של כמה שעות בערוצים נידחים במעלה הממיר הדיגיטלי שלהם. הם החליפו את הכדורגל הישראלי או את הכדורגל הספרדי בפוטבול אמריקאי.

עונת ה־NFL הנוכחית היתה העונה הכי איכותית ומרגשת, לפחות בעשור האחרון, עונה שכדאי לנסות ולהפוך בה לאוהד פוטבול - תהליך שהבשלתו תימשך כמה שנים טובות, גם אם המשחק הזה היה רחוק מלהיות קודם המנה העיקרית על השולחן הספורטיבי שלכם.

והעונה המופלאה הזו מגיעה עכשיו לישורת האחרונה שלה, עם משחקי הגמר האזוריים. כשהעשן התפזר, ומדובר בהרבה מאוד עשן שעלה מ־264 המשחקים ששוחקו עד כה העונה. שלוש קבוצות שסומנו עוד בתחילת הדרך כפייבוריטיות – אטלנטה, סן פרנסיסקו וניו אינגלנד – ומתמודדת רצינית כמו בולטימור, נמצאות כעת במרחק של שני ניצחונות מזכייה בסופרבול ה־47, שייערך ב־3 בפברואר בניו אורלינס. את עשרות הסיפורים שנולדו רק מהעונה הזו יהיה אפשר לספר מעכשיו ועד הסופרבול, אנחנו נקדיש ארבעה לאותן ארבע.

טוני גונזאלס. עד השנה לא ניצח משחק פלייאוף אחד צילום: אי פי איי

הקוף של טוני

254 משחקים שיחק טוני גונזאלס בקריירה הארוכה שלו ב־NFL. מדובר ב־16 משחקים מלאים ב־16 עונות, ש־12 מהן העביר בנפולת הפוטבול של הצ'יפס בקנזס סיטי. ואף על פי שנבחר 13 פעמים לפרו־בול, ורשם שיאים ותצוגות שהשפיעו על הגדרת תפקידו של הטייט־אנד על המגרש, הוא מעולם לא ניצח משחק פלייאוף.

זה לא קרה גם כשאטלנטה, לשם עבר ב־2009, רשמה את המאזן הטוב בליגה ב־2010, רק בשביל להפסיד לפאקרס בבית בפלייאוף. כשמרשון לינץ' מסיאטל זחל אל האנדזון 34 שניות לסוף המשחק בחצי הגמר בשבוע שעבר, והעלה את הסיהוקס ליתרון נקודה (אחרי פיגור רציני ברבע השלישי), אפשר רק לנחש מה עבר לגונזאלס בראש. אפשר גם רק לנחש מה עבר לו בראש כעבור כמה שניות, כשמאט ריאן מסר לו על פני 20 יארד, וגונזאלס רשם כנראה את התפיסה הכי חשובה מהאלף ומשהו שלו בקריירה. הוא נאבק מול שני מגינים כדי לגרור את עצמו עוד כמה יארדים קדימה כדי לסדר לבועט שלו, מאט בראיינט, בעיטה נוחה, שעזרה לו לרשום את ניצחון הבכורה בפלייאוף בקריירה.

גונזאלס לא עשה עניין גדול בעבר ממאזן הפליאוף האומלל שלו, אבל חגיגת הניצחון שלו העידה על הרבה לחץ שהשתחרר. "ניסיתי תמיד להסתכל על הצד הרוחני של הדברים, להשלים עם זה", הוא הודה בראיון אחרי המשחק, "אבל אין ספק שעדיף לנצח, להוריד את קוף הפלייאוף מהגב. נקווה שעכשיו פנינו מועדות לדברים יותר טובים וגדולים יותר".

קולין קאפרניק עם מאמנו ג'ים הארבו. ככה יראה קוורטרבק העתיד? צילום: אם סי טי

טים טיבו, זוכרים?

החברים של גונזאלס בהגנה של הפלקונס יצטרכו ביום ראשון להתמודד עם השם הכי מדליק ב־NFL עכשיו: קולין קאפרניק, ה־QB של סן פרנסיסקו. קאפרניק הכמעט אלמוני הוא שחקן שנה שנייה שעלה מהספסל במהלך העונה במקום אלכס סמית' הפצוע ונתן כמה תצוגות נאות למדי בעזרת קו ההתקפה הבשל של סן פרנסיסקו פורטיניינרס. הוא רשם משחק מדהים בחצי הגמר מול הפאקרס, עם 181 יארד (שיא ליגה) ושני טאצ'דאונס בריצה. ועוד 263 יארד ושני טאצ'דאונס במסירה. קאפרניק פשוט העלים לחלוטין את ארון רוג'רס, הקוורטרבק מגרין ביי שנחשב לאחד הטובים בליגה, ועוד יותר את ההגנה הלא מוכנה שלו, וכל זה אחרי שהוא מתאושש מכך שחטפו לו את הכדור כבר במהלך הראשון שלו במשחק.

ההופעה הנדירה הזו היא הבסיס לוויכוחים הניטשים כעת בלא מעט אתרים, עיתונים וערוצי טלוויזיה סביב קאפרניק, על הטרנספורמציה שעובר ויעבור עוד תפקיד הקוורטרבק. מדובר במפלצת של 1.95 מ' שיכולה לבקע הגנות עם ריצה, וגם למסור עמוק וטוב כשצריך. אבל הנקודה הסופית בוויכוח עדיין רחוקה: עונה, שלושת רבעי עונה או חצי עונה הם פשוט דגימה קטנה מדי מכדי להפוך את קאפרניק לאב־טיפוס לשיטה חדשה או "שחקן חדש". גם העונות המרשימות של רוברט גריפין ג'וניור (RG3) מוושינגטון וראסל וילסון מסיאטל עוד לא מעידות על העתיד. בטח כשאותם אמצעי תקשורת שדנו בנושא זוכרים היטב שמות כמו ג'רמי לין או טים טיבו, שחזרו לבינוניות טובה (לין) או לספסל של הג'טס (טיבו) — אפילו אם לא היוו רעיון תפיסתי חדש למשחק או לתפקיד שלהם (לין), או סתם לא ידעו למסור (טיבו). קאפרניק יצטרך עוד לעשות כמה דברים בליגה הזו כדי שלא ייחסו הופעות כמו שנתן בשבוע שעבר לחוסר הסדר בהגנה של היריבה. שליחת הניינרס לסופרבול הראשון שלהם מאז 1995 תהיה התחלה טובה.

.

זה לא מסי־רונלדו?

כבר בערך עשור אתה אמור להתחיל שיחת היכרות עם חובב NFL בהכרזה מהירה לאיזה מחנה אתה שייך: זה של הקוורטרבק מניו אינגלנד, טום בריידי, או זה של יריבו מהקולטס, ועכשיו הברונקוס - פייטון מאנינג. אם ניצת איזשהו ויכוח, הוא מהר מאוד הופך לעקר - כי בסופו של דבר זה עניין של טעם או אופי. זה לא מסי ורונלדו של השנים האחרונות. היתרון של השניים האלה על פני כל אחד אחר שמשחק את אותו משחק (על ארון רוג'רס נדבר עוד 7–8 שנים בערך, וכנראה שלא נהיה חייבים), התבטא כמעט בכל מדד סטטיסטי, רשימת שיאים, הישגים ומאזנים, ובהשתקפות הכי ברורה של העניין: כן, אנחנו מדברים על "הפנטזי פוטבול", משחק הסטטיסטיקות שמשגע את ארה"ב כבר כמה שנים טובות.

מה שפייטון השיג העונה עם דנבר היה מעורר השתאות. כל אלו שתהו איך הוא יחזור למגרש אחרי ניתוחי הצוואר שעבר, היו גם הראשונים להודות שהוא נראה מצוין. וגם הברונקוס. ואת העונה הזו הוא סיים עם מספרים פנטסטיים, ועם 11 ניצחונות רצופים והשגת המאזן הכי טוב בעונה הסדירה. טענות על לוח משחקים קל להחריד נדחו באחת, והכל היה מוכן לעוד מפגש עם יריבו הגדול והפטס בגמר האזורי. ואז באו הרייבנס.

שמונה פעמים הודח פייטון מאנינג במשחק הראשון שלו בפלייאוף. אם זה מהמקום הראשון עם שבוע חופש, אם זה בבית, אם זה בחוץ, אם זה מול יריבה פייבוריטית ואם כפייבוריט הברור. ב־20 משחקי פלייאוף בקריירה הוא הפסיד 11. הוא מסר ב־20 המשחקים האלה 32 מסירות לטאצ'דאון, אבל חטפו לו 21 כדורים. יש לו טבעת אחת, בעונה באמת אדירה ב־2006, וזהו. אפילו לאחיו, איליי, יש שתיים.

מולו ישנו בריידי, ששוב נמצא משחק אחד מסופרבול, בגמר אזורי שביעי שלו (רק הפסד אחד), אחרי עונה נהדרת בלי יותר מדי רעש. עם הניצחון מול יוסטון הוא שבר את שיאו של אלילו ג'ו מונטנה, והפך לקוורטרבק עם הכי הרבה ניצחונות בפליאוף - 17 - מול שישה הפסדים. יש לו 41 טאצ'דאונס בפלייאוף (4 מהשיא של מונטנה), חטפו לו 20 כדורים, אבל הנתון החשוב באמת הוא שיש לו שלוש טבעות בחמש הופעות במעמד, כשהופעה שישית בו תציב אותו בודד בפסגה, וזכייה רביעית תצמיד אותו למונטנה בראש שרי הטבעות. אפשר עדיין לטעון שהוויכוח בין שני המחנות לא יסתיים לעולם, והוא באמת עניין של טעם, של אופי. לי זה מסתדר טוב. אם תציג לי את עצמך ותגיד לי שאתה מעדיף את מאנינג, ישר אדע שיש לך חרא אופי.

.

והסוף ידוע

אבל כדי לרשום עוד הופעה בסופרבול, בריידי יצטרך לדלג שוב מעל בולטימור, כמו שממש פיזית עשה בעונה שעברה, ולא בטוח שמישהו מחוץ לאותן שש מדינות שנקראות ניו אינגלנד (מסצ'וסטס, מיין, קונטיקט, ורמונט, רוד איילנד, ניו המפשייר) ירצה שהריצה של בולטימור תיעצר. הקבוצה הזו, שמגבשת כרגע הכי הרבה אתוס ב־NFL, ממחישה כל כך יפה אופי של עיר (הייתי שלוש שעות בעבר בבולטימור וגם ראיתי "הסמויה"). עיר קשוחה, קשה ובלתי מתפשרת שעפה עכשיו על הרוח של ריי לואיס הפורש, של אד ריד הבלתי נגמר, של ג'ו פלאקו שפתאום מראה יכולות מנטליות שקצת חופפות את היד שכולם ידעו שיש לו. עפה זה לא מילה.

לפי מדד של ESPN, כשלסיום המשחק מול הברונקוס נותרו 31 שניות, ודנבר הובילה 28:35 ולרייבנס היה ניסיון שלישי ו־3 יארדים לעבור על קו ה־30 שלה, הסיכוי שלה לנצח עמד על 2.8%. כשהכדור המופרע שזרק פלאקו באותו רגע נחת בידיים של ג'אקובי ג'ונס, הכל היה ברור. לוח התוצאות אמנם הראה תיקו, וזה מאנינג במשחק ביתי וכל זה, אבל הלב והראש ידעו – זו כנראה העונה של בולטימור. ואנחנו תמיד מעדיפים סוף רומנטי.